ואני לא חושבת על הלידה שלה שהיתה הראשונה שלי אי פעם. או על אור הילדה הקטנה.
היא גדולה. היא נערה שאני רואה בה ניצנים של האישה שהיא תהיה. היא מצחיקה וחכמה ויש לה עמוד שדרה ורצון עצמי. היא רגישה ומתוקה. אני אוהבת אותה כל כך.
היא ביקשה לחגוג ביום סקי משפחתי. שאפה לעשות 14 סיבובים ולא נלחצה כשהמשפחה שלה התארגנה בבוקר באיטיות אופיינית. הגענו להר אחרי עשר והמקום הומה, אין מקום עמידה בלודג' ולמעליות הכסאות יש תורים. איך תספיק 14?
היא גלשה עם אבא, היא גלשה עם נטע. גם עם קשת היא גלשה. היא גלשה לבד.
את ארוחת הצהריים שלה הבאתי לה מהמזנון מקושטת בנר והיא כיבתה אותו במבוכה.
אני עוד יכולה להביך אותה. עוד יש לי את זה! (מה שווה להיות אמא אם את לא יכולה להביך את הבת שלך מעת לעת?).
בהיותי זאת שלא עולה על ההר נשארתי לשמור על הגחלת הכוללת בעיקר את טל, במנוחה הגדולה שלו בין הגלישה הראשונה שלו (מעולם, שלא על גבעת הארנבים) לשניה. הוא כל כך התעייף מהנפילות והעצירות שאת מאת המטרים האחרונים יובל גלש איתו על הידיים.
חמוד כזה.
כשטל יצא לסיבוב השני שלו אני התכדררתי על הספה בחדר המשחקים וישנתי טוב (מתנה לעצמי ליום הולדתי כאמא) עד שהתעוררתי מקולו של יובל מכוון את אור אל דלפק השירות של אתר הסקי. "הם מחפשים אותך".
ראיתי אותה ניגשת לדלפק עם מבט של "מה עשיתי?!" ומקבלת מעטפה ובה תעודה רשמית המעידה על ההישג שלה ומאחלת לה ימי שלג טוב בעתיד.
אליאור, האישה והאגדה, הזמינה אותנו בקלילות השמורה רק לה (בחיים לא ראיתי דבר כזה) לארוחת ערב. כזאת היא, ספונטית ולא עושה עניין מעוד 6 אנשים ליד השולחן, בשבוע בו עברה לבית חדש (מה שאומר שלא רק שעסקו בהעברות אלא גם בגירוף ופינוי משלג כבד של שתי חצרות ולא אחת).
אבל לא בגלל זה לא באנו.
גם לא בגלל שעוד לא הצטיידנו בשרשראות לגלגלים ואנחנו לא יודעים מה מצב הכבישים באזור הבית החדש שלהם.
זה פשוט יום ארוך ואנחנו כבר רוצות הביתה.
אז פשטנו על הסופר, קנינו אוכל בקופסאות.
עוגת טובלרון. עוגת שוקולד כפולה. גלידה! לזניה בקופסא. עוד לזניה בקופסא אחרת.
אם הייתי נתקלת בעגלה שלי לא הייתי מזהה אותה (הקופסאות כיסו את האוכל ה"אמיתי" שהיה מתחת).
אז מה.
כמובן שאכלנו את העוגות למנה ראשונה.
למחרת, כשעיצבנו את הגלידה בצורת הר מושלג לקראת אכילתה, אור לקחה קיסם וסימנה חריצים על ההר, מלמטה עד למעלה. מה הם החריצים הללו? אלו מסלולים בטוחים לטיפוס, היא מסבירה. כזאת היא הילדה שלי, כשהיא מסתכלת על הר היא לא רואה רק שלג וקצפת ואגוזי מלך, היא רואה שכבות וסימנים ומבנה כללי, היא רואה את הנשמה ומצב הרוח של ההר. הילדה המאממת שלי.
מזל טוב ילדה שלי. שתמיד יהיה לך מתוק בלב וקצפתי על ההר.
תמונות הסטוריות (מגיל 11) לפתיחה, ואז כמה עדכניות.
והופ, קפצנו שלוש שנים קדימה.
לאאא! יא מצ'וגעת!
אור? מה קורה?
