דגנים לפני הזריחה

אין מצב שאני הולכת לישון בחדר אחד עם חמש ילדות, מהן 3 טעונות יעפת. אין מצב.
אני פשוט אקח לי את טל, שלא מוכן להיפרד מאמא, ואלך לישון איתו בבית, בזמן שיתר הארבע יישנו בחדר האירוח שלנו. שיעירו את עצמן.
מה אתה אומר טל? אתה רוצה לישון עם בני הדודים? אז אני אשן לבד בבית, בכיף.
מה את אומרת אמא? את לא רוצה שהן יהיו שם לבד? אפילו שיש להן את נטע?
אז אני אשן ממול, בסלון של סבתא. אני אהיה במרחק כמה צעדים מהן.
מה קורה סבתא? מתי את גומרת לראות טלויזיה בסלון והולכת לישון? באחת עשרה?
טוב, נראה לי שאני הולכת לישון עם הילדות. כן. חמש. מהן 3 שלא בטוחות אם עכשיו יום או לילה.

בסך הכל הצלחה. עוד לא תשע והחדר כבר חשוך ושקט וטל ישן. עוד מעט גם היתר ירדמו.

אך מי זה, מי זה פתאום האורח, בלילה כאן דלת פותח?
רעש מכיוון הדלת מעיר אותי.
מהתריס הפתוח קמעה נכנס מעט אור לבן עם פסים שחורים של תאורה סביבתיית באמצע הלילה.
"אליה, לאן אתה הולך?"
"לחלוב עם סבא"

הזהירו אותי שבבקרים שאינם בקרי בית ספר הוא קם מוקדם, ואף סיכמנו שאם הוא מתעורר לפני כולם – הוא שוכב במיטה וחושב מחשבות. כנראה שהמחשבות היו "אני חייב ללכת לחלוב".
אני מוצאת את הטלפון, מעירה אותו ומסתכלת על המספר הכתוב עליו, המציין את השעה בקנדה.
עכשיו יש צורך להוסיף עשר ולשכנע את עצמי שזה יכול להיות. שהוא רוצה לצאת לחלוב בארבע וחצי בבוקר.
"אני צריך לגלגל את השק"ש שלי"
"גלגל שק"ש, אין בעיה, ואז תחזור למיטה ותתכסה בשמיכה"

רבע לחמש.
ארבע ילדות מפטפטות ומצחקקות במרץ מתחת לשמיכות. בזרועותי חבוק תינוק ישן ואני שוקלת את האפשרויות שלי: אין לי אפשרויות.
בשש אני מאשרת להן לכל החמש (בכל זאת, טל ער כבר חצי שעה) לצאת בשקט, בלי להעיר את סבתא אסתר, ולצייר בגירים על המדרכה. ביאושי אני הולכת לחמם לי כוס צ'אי אצל ההורים. הגרון יבש מלילה ממוזגן.
אם כבר צ'אי אז טוסט עם איקרה ובצל ירוק. שיהיה שניים. ובני הדודים מבקשים קורנפלקס (זה חגיגי) ויאללה, שתהיה כבר ארוחת בוקר חגיגית של דגנים על לָבָן בקערה של טל ושירה ואליה וקשת. שש וחצי בבוקר.

אני בסדר. מתישהו הסבים יחזרו מסיבוב הבוקר ואני אגלוש לשנת השלמה. זה בסדר. הרי אנחנו כאן בתכנית cousin immersion. הם כנראה מרגישים ששינה זה בזבוז זמן כשהם ביחד.
שינה זה לחלשים.
אני חלשה.
אני הולכת לישון.