כך קרא טל ברגע שיצא מהאוטו מול שלט של עיריית טבריה, ובכל פעם שראה שוב את הסמל בדרך אל חמי טבריה ומהם.
אני מודה, היו לי מעט ספקות בקשר למקום, אנשים ניסו להניא אותי מללכת לשם אבל היו לי זכרונות טובים מהביקור הקודם שם, שהיה מזמן מדי בשביל לזכור מתי.
המקום שינה פניו מאז הביקור האחרון, אני די משוכנעת שפעם היו מלתחות לנשים ולא רק תאי שירותים ומקלחות. יש להניח שגם אז השומר בכניסה דרש לדעת מה בכלי (זכוכיות ופיצוחים זה הנשק אותו מחפשים כאן) ויש להניח שגם אז הוא לא היה חביב או מנומס אלא ירה שאלות ישירות ללא הקדמות, אבל אז לא הכרתי משהו אחר וזה לא הפריע לי.
אני מודה, אולם גדול מלא בהרבה מאוד תאי הלבשה, בלי הפרדה בין נשים לגברים, קצת מביך אותי. כשהסתובבתי בין השורות הרבות שלהם, מנסה למצוא תא שגם מאפשר סגירה מבפנים (לא פשוט), נתקלתי מעת לעת בתא פתוח ובו גבר חצי לבוש ולא נהניתי מזה. התאים עצמם, שאינם מרווחים, עשויים מקרטון כלשהו המצופה בציפוי מיוחד מאוד, הוא גם בהיר ומאפשר לכל כתם להיראות עליו היטב וגם מחוספס וקולט כל חומר שעובר בסביבה כך שהסטורית המבקרים והאירועים רשומה בו לנצח נצחים.
הרצפה עשויה דווקא מחומר קרמי אבל זה שאפשר לנקות אותה בקלות לא אומר שהיא נקייה.
אחרי שהחלפנו לבגדי ים, כל ילדה לבדה בתא אחר, לא מצאנו מקום לשים את הסל עם הבגדים או את הנעליים שלנו. כן, היו הרבה מאוד תאים באולם חדרוני ההלבשה. תאים צרים, גבוהים ונעולים. מגבות ביד אחת, תיק בגדים ביד שני, נעליים ביד שלישית והיידה לאולם הרחצה. באולם הרחצה המוני אנשים שבבירור אין להם ילדים צעירים ותיכף יתברר למה. גם האנשים הללו הביאו איתם את כל המטען שלהם לאולם הרחצה וכך זה גם נראה. מגובב ומעייף עיניים כמו הסלון שלנו בסוף יום משחק, עם קוי דמיון ברורים לבריכת שחיה פתוחה באוגוסט: כסאות פלסטיק צפופים המכילים תיקים, לצדם כסאות הנושאים אנשים. צפוף, עמוס, בלתי מזמין.
פייר, לא נעים לי לראות נעליים ליד קו המים. נעליים לא צריכות להיות שם. אבל איפה ישימו אותן?
גם האולם עצמו לא נהנה מתחזוקה טובה. חלונות הענק מטונפים. הייתי מצפה ליותר בשביל מחיר הכניסה הגבוהה (סביב תשעים שקל למבוגר, בערך חצי מזה לילד, אבל הילד לא רצוי).
הבריכות גדולות כך שאם את לא אוהבת אנשים, את יכולה להיות בחלקים הפנימיים שלהן ולדמיין שאת לבד. האנשים חביבים ונינוחים והילדות שלי כולן עלי אז אני בוחרת בשוליים, יושבת על הספסל הפנימי בין דודה לסבתא, מתזמנת לילדות את צליחת הבריכה בסגנונות הליכה שונים ומרסנת את טלי שיבעט בבקשה רק באמא.
יש שתי בריכות, אחת בטמפ' 37 מע' (מקורה, זאת עם החלונות המלוכלכים), השניה בת 39 מע' (באויר הפתוח. נהדר) אבל לשם אסור להכניס ילדים. כה אמר המציל והצביע על השלט. שיקול הדעת שלי כהורה לא נחשב כאן.
בחוץ יש גם בריכה של 29 מע' שזאת טמפ' טובה בשבילי אם קיץ. לשם הכנסתי את טל ושם פגשתי לראשונה את המציק. הוא ישב לו על סוכת המציל עם משרוקית. משרוקית היא כלי מסוכן – מי שנותנים לו אחת ביד – ישתמש בה. בעוד אני מהלכת לי בבריכה הריקה לגמרי עם טל על הידיים (שום חלק בבריכה לא תאם את הגובה שלו) ומחפשת את הנקודה המתוקה בה אהיה מכוסה מספיק אך הראש יהיה מחוץ למים, הוא שרק (שרק!) וצעק ”תעברו אל מעבר לקו האדום" מעבר לקו האדום יש מים רדודים מדי בשבילי אך עמוקים מדי בשביל טל. באזור אין אבזרי ציפה, אני אביזר הציפה והאחראית לשלום בני.
שאלתי ֹ"למה?” המציק התעלם והסתכל לכל הכיוונים האחרים. שאלתי שוב – ”למה?”
הוא צעק ”כי אני אמרתי" ולא הסכים לענות על שום שאלה מעבר.
טל שאל מה הסיפור וזה היה הזמן להסביר לו על אנשים שרע להם והם מנסים להרגיש יותר טוב יותר על ידי זה שיהיו רעים לאחרים.
אחר כך, בפנים, המציק (שבאופן כללי השתדלנו להיות איפה שהוא לא, אבל הוא זז) שרק אחת לחמש דקות. בריכת מים חמים, ערימה של פנסיונרים שלא זזים והוא שורק.
פעם אחת הסתכלתי לראות במה מדובר. הוא שרק לאישה אחת כדי להדוף אותה אל הרדודים. אני מנחשת שהוא עשה לה פרופיליניג כי היתה לה חולצה וגם שביס. היא שאלה אותו למה והוא הגיב ב”את יודעת לשחות?” ולא האמין לה שאמרה לו שכן (הרי יש לה שביס) ולכן זימן אותה למבחן שחיה, קבל עם ועדה.
זה רק צעד אחד לפני בדיקה רקטלית בחדר עם חלונות שקופים.
הילדים לא אהבו את המים המלוחים, אני דווקא חשבתי שזה נחמד וזאת בטח הסיבה שהמים לא מסריחים מכלור. די מהר הם ביקשו ללכת הביתה, ואני, שעייפתי מלחמוק מההוא שמסתובב ומציק, אמרתי להם – בואו.
המקלחות היו חשוכות, מעוטות תאים ומרובות תור. בחרנו להשאיר את המלח על הגוף וללכת לחפש חוויות נעימות יותר במקום אחר.
סיכום החוויה: המים חמים, המקום אינו נאה בעיני. לא ממליצה.
בביקור הזה אני מנסה להגיע למקומות של אוכל טוב ככל שניתן. זה לא תמיד מתלבש עם נטייתי להימנע מתזוזות אבל כבר הצלחתי להגיע ל"בלה" בבית שערים (איפה שהיתה פעם מזמן "הקדירה של נגה") ולאכול שם ניוקי ע"ש ירון ילד שכמעט גרמו לי לבכות מאושר ואכלתי פעמיים פלאפל אצל זהבה בבית שאן שאין לי מושג איך הפלאפל שלה מדורג באזור אבל בשבילי הוא היה מעולה שבמעולים. בשגרה, בשביל לאכול פלאפל אני צריכה להכין הכל הכל לבד, כולל את הפיתות ולא יוצא לי טוב כמו לזהבה.
אני אוספת חוויות טובות בפה. והנה עוד אחת לאוסף, אחת שתגרום לי לגעגועים – מסעדת גיא בטבריה. אפילו שהם לא מגישים שם גזר ממולא כבר שנים.
בעוד אנחנו ממוקמות היטב ומתחממות בנשנושי סלטים אליפות, מרפדות את הקיבה לקראת ממולאים שאינם גזר, הגיעו שני זוגות לאכול. עוד בטרם נגע ישבנה של אחת הנשים בכיסא היא שאלה את השאלה הכי חשובה: "יש לך מַטען?" כי מטען, כך אני מסיקה מהגיחות הקצרצרות שלי מחוץ לבועה, ממוקם גבוה בפירמידת הצרכים, מתחת לחמצן, מעל למים. "אני דואגת להביא מטען לכל השיעורים" אמרה לי כמה ימים קודם לכן הילה, בעודה אורזת תיק ליציאה לעבודה. "תמיד תבוא תלמידה ותגיד לי בלחץ שיש לה עשרה אחוז".
המטען נמצא. אפשר להירגע.
יתר הירקות הממולאים בבשר או באורז גרמו לי להיאנח, הילדות (שרבו על הצ'יפס והשניצל כמובן. הסיבה אקראית) גרמו לי להתעצבן אבל הכי הפתיע אותי מרק העדשים.
הבן של מיקי מסתובב במסעדה ועוזר לאבא כשהוא מבקש. מדובר בבחור צעיר, גבעולי וארוך ריסים. הוא נראה כאילו השירות הצבאי (בגבעתי. מתאים לו סגול) כבר מאחוריו אבל הוא עוד לא הגיע לגיל בו שומרים על המכנסיים מעל לקו הגומי של התחתונים. ידעתי שממנו לא יצא לי כלום ומיקי כל כך עסוק ולא זמין.
בסוף הצלחנו לקבל אלינו את מיקי לשולחן. אבא שלי אומר שהוא זוכר את מיקי כילד במסעדה הזאת. הוא כבר לא ילד 
התחלתי לגשש וללקק דרכי לקראת המטרה, אבל עוד בטרם הספקתי לומר לו שהממולאים שלו עומדים לככב בחלומות שלי, מישהו לידי זרק משהו על המרק ומיקי, כנראה מורגל במהלך, קם פתאום באמצע המשפט. אחרי רגע הוא חזר עם פתק ועט ובלי שהייתי צריכה לספר לו אילו צרות יהיו לי עם הילדה שלי שתרצה מרק כמו של מיקי, הוא נתן לי את המתכון.
אין פה כמויות מדויקות, לא ניסיתי את המתכון כלשונו ויכול להיות שפספסתי משהו ברישום אבל יש איפה להתחיל.
מרק עדשים של מיקי – מסעדת גיא בטבריה
עדשים כתומות – שוטפות היטב, משרות 10 דק' במים ומסננות.
בבלנדר שמות בצל, תפו"א קלוף, גזר ושום (לא בהגזמה, השום) ושקית אבקת אפיה (כן כן). מעבדות, יש להניח שעם קצת מים.
בסיר שמות את העדשים, הירקות הטחונים ומים. מביאות לרתיחה. יכול להיות שיש כאן כמה דקות בישול עכשיו, לא מופיע בפתק אבל נשמע הגיוני.
מוסיפות כוסברה ופטרוזיליה קצוצות. תכל'ס, אפשר להריץ גם אותן בבלנדר, הוא כבר מלוכלך.
מבשלות עוד 5-10 דק'.
מכינות תערובת גימור בבלנדר: אבקת מרק עוף, כמון, פלפל שחור, מעט קמח ומים
מוסיפות למרק ומבשלות עוד רבע שעה.
לא אמר מלח אבל נראה לי שגם ממנו יש.
יוצא מרק העדשים הכי טעים שאי פעם אכלתי.
(רק נשאר לפתור את עניין אבקת המרק או לעשות איתה שלום).
אחרי שאכין את המרק בבית אני מקווה לתת מתכון של בעלת ניסיון.