בחצר של דודה אסתר יש מבנה קטן. פעם מזמן, לפני מאה שנים בערך, היתה שם חנות של סבא אריה. מה נמכר בחנות? לא ברור. ערב רב של חפצים, כולל נעלים. מין כלבו שכזה, לפני שזה הפך לשם המחייב חלל גדול ומבחר רחב. כי הוא באמת קטן, המבנה הזה.
הגלגול הלפני אחרון שלו היה חנות לאבני ריצוף ועד היום הקירות הפנימיים מרוצפים בדוגמאות שונות של אבנים. עכשיו אופיר מוכר שם דגים ובננות. לא יודעת למה דגים ובננות, לא שאלתי על השילוב. אולי הוא פשוט מיבא מה שאפשר מעמק בית שאן.
עד שאופיר יפלט לי את הצמד אמנון ודניס, אני עושה סיבוב בחצר.
יש לי הרבה זכרונות מהחצר הזאת, מהימים בהם לא היו בה סרפדים בגובה מטר כי הסתובבו שם מספיק אנשים שיכלו להם. אותו השובך בחצר, שהתנמך בעיני מאז ואין בו יונים. אותו עץ תפוזים טבורי אדיר מאחור שאריה קטף ממנו שק קטן וקילף לי כל הדרך יום אחד כשנסענו לטייל ביחד. לאן נסעתי עם אריה? מתי זה בכלל קרה?
התפוזים זעירים והעץ לא נראה בריא.
"מה קרה לעץ?” אני שואלת את אסתר, בזמן שאני מקלפת תפוז בריא מעץ אחר.
אנחנו יושבות בסלון, זה שיש בו רהיט שנהגנו לזחול תחתיו ולהתחבא מאחוריו, איך הוא התכווץ עם השנים, יא. עוד הספקתי להכיר את סבתא אהבה, זאת שבנתה את הבית הזה מאבני בזלת (חומר עמיד, אין מה להגיד) והתגוררה בו ראשונה עם סבא אריה. כילדה הייתי מגיעה לפה עם סבתא ברכה (הבת שלהם) כשבאה לבקר ובלעדיה, כששיחקנו עם הילדים של אסתר ועמוס, הדור השני בבית. עכשיו גיורא, מהדור השלישי, מתגורר באותה הנחלה, בבית חדש שמחביא בתוכו שרידים של הבית של סבתא ברכה.
גם את הבריכה הקטנה מהבטון שהיו בה מים קרים מאוד ונהגנו לטבול בה בצוותא אני רואה בחצר אבל היא תלושה ולא נראית קשורה להווה בשום צורה.
במקום בו עמדה סככה (מה היה בה? חציר לעזים? טרקטור?) עליה היינו מטפסים, כבודדים או כחבורה סודית, יש עדיין סככה אבל תחתיה יש בית קפה שלא פועל כרגע.
לפני כמה ימים כשהייתי שם נפגשו בחלל בית הקפה המוני נשים כדי להפריש ביחד.
”העץ", אומרת לי אסתר, ”אני לא יודעת מה הבעיה איתו. סבתא שלך נהגה להסתכל עליו ולהגיד שחסר לו זה או חסר לו זה, היתה משקה אותו במים אדומים לפעמים". סבתא ברכה כבר לא בסביבה שתים עשרה שנים, אריה לא מטפס על העץ לקטוף תפוזים כבר עשרים שנה וגם עמוס לא מפגין חיבה בצעקות ובהנפות קורבאץ'* כבר כמה שנים. רק אסתר ואני בשקט בסלון ליד שולחן אוכל שהתכווץ. בעניין השולחן, אני די בטוחה שזה הוא ולא אני.
אנחנו הולכות ביחד בחזרה אל אופיר. אני מקבלת ממנו שקית עם דגים מפולטים, שקית עם ראשים ואדרות ואחרי שהוא רואה אותי נפרדת בחיבוק מהדודה, הוא מחייך, ובמחווה של כבוד הוא נותן לי עוד שקית בשביל הגנה כפולה, שלא יטפטף לי באוטו של אמא.
*לא קורבאץ' אלא סתם מקל רב תכליתי שאין לו שם שרשי-גלותי. לפעמים יש לוותר על הדיוק העובדתי רק בשביל לגלגל מילים נשכחות על הלשון.