"בכל חיי כמורה לא נתקלתי בכזו תופעה. אבל הזמנים משתנים. השנה האחרונה היתה קשה, עם טראמפ וכל השנאה שהיא הציף וגם הסמל הזה חזר להיות נפוץ והילדים, הם מעתיקים מה שהם רואים. וכשהם מציירים את זה הם מקבלים תגובות חריפות והרי תגובה זה מה שהם מחפשים. אז הייתי צריך לפתוח את הנושא.
יש להם יחידת לימוד של מלחמת העולם השנייה בכיתה י"א אבל לא יכולתי לחכות עם זה, זה קורה עכשיו. לא ידעתי איך זה יתקבל על ידי אור. לא ידעתי מה הרקע שלה בנושא והנחתי שיש לה קשר משפחתי לעניין. שלחתי אותה לבדוק את זה. דיברת איתה? היא בסדר עם זה?
הקדשתי לזה כמה שעות. הייתי זהיר עם התמונות. הבאתי תמונות של ערימות של בגדים וחפצים. לא ידעתי כמה רחוק ללכת עם זה.
היה לי חשוב שהם יבינו שיש לסמל הזה הקשר ושאי אפשר להשתמש בו כך בחופשיות. יש לזה משמעות. ויש להם פה בכיתה ילדה שזה נוגע לה אישית. אני מקווה שלא פגעתי בה בשום צורה.
הבאתי לכיתה שני עותקים של Maus וראיתי שהתלמידים מעיינים בו, חלק בילו הרבה זמן עם הספר, אחד אפילו לקח עותק הביתה לחופשה שמתחילה היום. זה רומן גרפי אז זה יותר קל לעיכול עבורם."
גם אני לא ממש יודעת מה הרקע של אור בנושא. היא לא הלכה לבית הספר בישראל והעיסוק בנושא נחסך ממנה. בכל שנה ביום השואה אני תוהה מחדש מתי ואיך אני צריכה להגיד לבנותי. ואיך אני יוצאת מהטרגדיה האישית-לאומית לערכים אוניברסליים ויישום שאינו קשור לדת או רקע מסוימים. ובכל פעם גודל הזוועה מהמם אותי ומשאיר אותי נטולת מילים, נחרדת ונמנעת. אולי בשנה הבאה.
הוא ניגש לזה מאוד בעדינות, כך שמעתי מדיווחים של יובל, כשאני הייתי שם והוא כאן. הוא שלח אותות ושאלות ובקשות לאישורים דרך אור. הוא היה זהיר ועדין ואחראי.
וכשאור הגיעה הביתה עם שאלות לגבי ההסטוריה המשפחתית שלה יובל הרחיב, כדרכו, ואף פנה אלי כדי לברר לגבי מה שלא ידוע לו על המשפחה שלי.
כך יוצא שבגיל 14 היא נחשפת לזוועות. "זה מוקדם מדי?" שאל אותי שון. אני לא חושבת שאפשר היה לחכות עם זה יותר.