חם. חם בסלוקן. חם מאוד אפילו. שלושים ושש מעלות עמוק במרפסת, שלוש מאות שישים בשמש.
הברווזונים נחים בינות עלי הנענע באזור המוצל של החצר שלהם, התרנגולות עושות אמבט עפר בפינות המוצלות והארנבונים שוכבים מעולפים קרוב לקיר, איפה שהאדמה רטובה, ושואלים את האמהות: מתי יבוא הסתיו?
אני רוצה להקל על הכנופיה אבל הצינור ששימש את המתז נשבר וטרם קניתי חדש או תיקנתי ישן.
מפרקת צינור, את היחיד שיש לו שני קצוות תקניים ומביאה אל החצר שלהן. זה לא יעבוד בכח הזרוע בלבד.
פשפוש קצר בסדנא מעלה מפתח צינורות בינוני. בדיוק מה שנדרש בשביל לפרק את הצינור הישן מהברז. מפתח צינורות בלי שום חוט ברזל בקצה, כמה מוזר. כמעט חשבתי שזה מגיע ככה מהמפעל. למעשה, לא זכור לי שיצא לי להשתמש במפתח הצינורות, שהיה יותר כבד מזה שבידי עכשיו (זה הוא שהיה גדול או אני שהייתי קטנה?) ביעוד המקורי שלו – להדק ולשחרר צינורות. זאת היתה משקולת לחבטה בחיבורי צינורות השקיה כדי שילמדו דרך ארץ ויפסיקו להנזיל. זה, ולהחזיק חוט ברזל חלוד ומעוקם.
משחררת את הצינור הישן, מהדקת פנימה את החדש ועל הדרך, את כל מה שבטווח ראיה ודורש הידוק. תנו לי מפתח צינורות ואכבוש את העולם, או לפחות אמנע כמה נזילות.
מפעילה את המתז עם הצינור החדש, כל המים הולכים אליו ורק אליו והוא מזרזף חלושות. חבריקוֹ, מה קורה?
עוד יש לי את המפתח ביד. עוד יש לי את הכח לתיקון עולם.
אני מפרקת את הראש המסתובב, זה שיושב על שטוצר פלסטיק שהוא יותר גבוה מטל. מסתכלת משני הכיוונים והמצב מתבהר: לא עכבר ולא צפרדע אבל משהו, משהו קטן ולכלוכי תקוע שם בחריר שאמור לאפשר למים לצאת בלחץ.
חוזרת לסדנא, קוצצת פיסה של חוט ברזל וכורכת אותו סביב החור היעודי בקצה האחורי של המפתח. גבוהה באינץ' לפחות אני חוזרת לחצר, תוקפת את הלכלוך עם החוט ואז מבריגה את הראש בחזרה.
מפעילה.
המתז מגיע עד השכנה.
נכון, הוא לא עושה צ צ צ, הוא סתם מסתובב לו, המתז. זה באמת מפחית מהנאה, אבל למרות זאת ולמרות שלא חזרתי עם בוץ עד הקרסוליים, הייתי אפופת תחושת סיפוק מנצנצת מרסס נוסטלגיה.