המשפחה רצתה לקרוא לו שלדון.
גור חתולים לבן ארוך שיער שהגיע אלינו בעקבות היעלמה בטרם עת של פיקסי, כנראה בשיני בני פרווה.
כולנו רצינו שלדון. נוכל לקרוא לו שֶלי ו moon-pie וכשהוא יבחר לעצמו את הנקודה המדויקת על הספה וידחוק אותנו משם, נוכל לדמיין אותו אומר: my spot.
אבל זה החתול של נטע. ונטע בחרה לקרוא לו אליוט.
הוא חמוד אליוט אבל הוא עוד לא אוכל עכברים. הוא בעצמו בגודל של עכבר וגם, אני לא רוצה לעמת אותו עם חיות הבר לפני שהוא קיבל את החיסונים שלו.
מצב העכברים החמיר מאוד לאחרונה, מאז שפיקסי נטשה את משמרתה והלכה לגן עדן של חתולים. וזה דוחה, כל כך דוחה. המלכודת היחידה שנשארה בבית ניצבת פעורת לוע ליד הפח והעכברים מטיילים להם, עושים מסלול סובב סלון, דרך המסדרון, לתוך ארון התיקים, אל סביבת המדיח החמימה, בתוך התנור, על השיש, מאחורי המקרר. הולכים על קלאסיקות ובמלכודת לא יבואו.
יבואו, לא יבואו, מסתבר שהמלכודת מקולקלת.
עד שאליוט יגדל ויעשה את המצופה ממנו, אני ממהרת וקונה ארבע מלכודות שולכדות ארבעה עכברים בלילה אחד. אלו כנראה ארבעת ההרפתקנים כי אחרי אותו הלילה הן נשארות ריקות ואין יותר טיולים רגליים לרגלי.
היום הגיע זמנו של אליוט ללכת לראות רופא.
הרחקנו עד ניודנבר, חנינו ליד תחנת הדלק ועקבנו אחרי השלט המתקפל: "מרפאה וטרינרית, פתוחה היום".
משרד הקבלה ישן. מבולגן משהו. שני כיסאות בלבד עבור הממתינים, מהם מפנה בזריזות איש גדול מסוג מושבניק כלוב כלבלבים. הקבלנית החייכנית לובשת חולצה ועליה בערך אלף חתולים, כל אחד בצבע אחר. מציאה מחנות יד שניה. אני משלמת לה בכרטיס אשראי והיא מגהצת אותו עם מתקן הפלסטיק הזה העתיק, שמעתיק את פרטי הכרטיס על פיסת נייר. לפחות לא דרשה תשלום במתכות יקרות.
זה היום האחרון בו המרפאה הזאת פתוחה וכנראה ההזדמנות האחרונה שלה לשמח לבבות עם חתולים צבעוניים.
חדר הבדיקה עצמו – ישן. עיצוב כללי – לינולאום ופורמייקה.
שקילה, סירוק (פרעושים!), חומר נגד תולעים (חדשות יבואו מהעכברים), חיסונים.
"סבבה, החתולה שלכן סבבה" היא אומרת לנו בחיוך.
חתולה? אליוט הוא חתולה?
קצת קשה לקבל בן משפחה שהופך להיות בת משפחה. שמות הגוף מתבלבלים והתחושות מתערבלות.
בסך הכל זה הגיוני. מעולם לא היה לנו חתול זכר. אנחנו משפחה של בנות.
בינתיים, ליתר ביטחון, אנחנו קוראות לאליוט "הם".