שלא יקפא לה התחת

רב הציוד שלהם כבר שם. ביום שישי בבוקר הם היו צריכים להביא את האוהלים, הברזנטים, התיקים עם הבגדים והאוכל שלא יתקלקל אם יקפא לנקודת מפגש בדרך (בית של מישהו לא קשור. אנשים טובים יש פה ) ומשם הציוד נסחב והונח במקום המיועד למחנה, לחכות להם. לפי מה שקרה כאן בסופ"ש, אני מנחשת שהם יצטרכו לחפור אותו החוצה כשיפגשו אותו היום.

אתמול עברנו על כמה בגדים שלה כדי לבדוק מה כשל"ש (כשר לשלג) ומה לא (כמו שנאמר – "כותנה הורגת"). לפעמים זה היה קל, כמו הגרביונים שהגיעו בדואר אתמול בבוקר (פוליאסטר. כשר) ויתנו לה שכבת הגנה נוספת לתחת, זה שאני רוצה שלא יקפא (אגב תחת קפוא, היא חיפשה רעיון להכנת כרית ישיבה על השלג, משהו שיחצוץ ויבודד כדי שלא יתקרר ולא ירטב. נתתי לה חגורת הצלה מיותרת שמצאתי, היא חתכה לה את החזית והצווארון ונשארה עם גב שטוח שנראה כמו יופי של כרית). לפעמים זה היה קצת יותר מסובך, כמו חולצה שקניתי לה לאחרונה. מזל שזכרתי איפה קניתי ומתי ויכולתי לבדוק אונליין את הרכב החולצה שהתווית המגרדת שלה נגזרה עם הלבישה הראשונה.
רַאיון. מה זה ראיון. זה סיב מבוסס צלולוז, זה ממקור צמחי. החולצה נפסלה.

לנקודת המפגש בבוקר יובל לקח אותה. כדי למתוח עוד קצת את הקושי והכאב שבפרידה, שבשליחת הבת שלך אל ההר, אל השלג, אל הקור.
ילדים והורים עמדו שם והתארגנו. זה תהליך שלוקח זמן. להתחלק לאופנועי שלג (נהג+2 תלמידים), לשים את הציוד האישי על הנגררים של אופנועי השלג, לכסות ולאבטח הכל. להרגיע את התלמידים, להרגיע את ההורים.

לאור יש קבוצת מזון של ארבע וקבוצת אוהל של שלוש. בשנה שעברה כל הבנות נכנסו באוהל אחד כי היו רק ארבע. השנה יש שבע. שבע בנות. איזה שיפור! בכלל, אני מתרשמת שהשנה יש קבוצה טובה יותר מהשנה שעברה. אולי אני רואה את זה דרך אור שצמחה ומוצאת את עצמה יותר ואולי באמת זאת קבוצה טובה יותר. בשנה שעברה לא היתה אף מסיבת יום הולדת והשנה היו כבר כמה (כולן בחוץ. חיות טבע שכאלה…). השנה יש קרוב לחצי קבוצה שהם שנה שנייה (לעומת שניים בשנה שעברה). אני בטוחה שזה משנה.
כשאור הגיעה, היו לה ארבע שקיות עם תערובת לדייסת קוואקר שהכנתי לה (בבוקר. ברגע האחרון. מי שכחה לבקש בזמן, מי?). זה היה הפריט האחרון שהיה אמור להיכנס לתיק הגב שלה ולא היה מקום. נגמר. אין. אז היא חילקה את זה לארבע שקיות מתוך כוונה לתת לשותפיה לקבוצת המזון את חלקם. שימצאו מקום בלבם ובתיקם לארוחות הבוקר שלהם.
בתמורה היא קיבלה מאחד החברים שקית עם trail mix שהם הכינו לכל הקבוצה. פירות יבשים, אגוזים, שוקולדים.
עוד הכנתי לה בבוקר – שקיות עם חטיפי בשר שאפשר לשים בכיס. היא צריכה הזרמה של אנרגיה במהלך היום, כשהיא מטפסת על ההרים. מקלות סלמי דקיקים בעובי של קשית שתיה, ביף-ג'רקי. שלא תרעב לי, שלא תקפא לי.

שון אוסף אותם למעגל גדול שכולל תלמידים והורים.
יש הורים, והם בודדים, למעשה יש הורה אחד כזה, שהביא את הילד, נשק לו והלך. יש לו עבודה, אין לו את כל היום בשביל לראות את הילד שלו עולה על אופנוע שלג ורוכב אל האופק ואפילו שזה סטודנט צעיר מאוד (שלוש עשרה?) ושנה ראשונה בתכנית, הוא (כריס, האבא) לא דואג ולא מתרגש. "עשיתי קמפינג במינוס ארבעים. זה לא רציני מה שהולך פה"
אמר והלך.
המעגל, מכנס את הכוונות ותשומת הלב, מיידע הורים, מתזכר תלמידים, משקיט רעידות.
שון אומר שהולך להיות מינוס עשרים וחמש. אבל יש גם סיכוי לרוח ופקטור רוח מוריד עוד את הטמפ'. מה שנקרא "מרגיש כמו". אם תהיה רוח, זה ירגיש כמו מינוס שלושים-ארבעים ובמקרה כזה, כל מה שהם יעשו יהיה להימנע ממגע עם הרוח. גם זאת מטרה.
תמיד יש את הקשוחים שבאו מ"קנדה האמיתית" (לא צעצוע כמו פה) ובמקרה הזה, דוד של טַלַה, ממניטובה במקור, נוחר בבוז ואומר – מה שיש לכם פה עכשיו נקרא אצלנו במניטובה "חמים ונעים".

סבב קצר של שם, גיל, מקום מגורים, שנה בתכנית. אור, חמש עשרה, סלוקן, שנה שניה. שון, ארבעים ושבע, שנה עשרים בתכנית.
אני סומכת על שון.
הוא חוזר עם התלמידים על כל החוקים שלמדו ושיננו במשך חודשים. גם כדי לרענן את זכרון הנוער וגם כדי להדגים להורים כמה שהם מוכנים.
"מה זה אומר?" הוא אומר ומדגים תנוחה מכווצת. "מוות!" זועקים הילדים והוא מזכיר להם – תמיד להמשיך לזוז.
עשו כך, אל תעשו כך, הוא שואל והם עונים.
אם מזיעים – לאפשר אוורור. להוריד כפפות כשצריך לאוורר ידיים. לפתוח מעיל. לא לצבור זיעה.
לאור יש ז'קט חדש ("קליפה". בלי בידוד) שמצאתי לה כשהקודם התכווץ בידיים פתאום (או שאולי אור התארכה?). "פתחי אוורור בבית השחי!" היא זעקה בשמחה כשבדקה את כל הפיצ'רים שלו. רוכסנים מתחת לידיים מאפשרים לפתוח שם ולתת לזיעה להשתחרר ולצ'חי להצטנן. ממש כמו במדי ב'.

יש להם בערך שעה של רכיבה איטית על גבי האופנועים ונראה שאף אחד לא נגרר על גבי סקי (בטח נראה את זה בדרך למטה). זה מתבצע כך: נהג עומד מצד אחד ומחזיק את הכידון, תלמיד עומד בצד השני, עוד תלמיד יושב, איפה שבאופן טבעי רוכב האופנוע יושב. ככה, שעה, עם תחלופת מקומות מעת לעת.

שון עובר על תפקידים ותלמידים מרימים ידיים כדי להצהיר שהם "על זה". מי הולך לדרוך על שלג כדי להדק אותו כדי להקים אוהל? מי חופר בורות קקי? מי שובר קרח כדי להגיע למי שתיה? נראה שהשנה זאת הולכת להיות משימה קשה במיוחד ותדרש שם תחלופה.

הם עולים על האופנועים. יש יותר אופנועים ממה שצריך. כולם שם מתנדבים, אני מנחשת שחלק בכלל לא הורים בתכנית.
יובל רואה את אור, מתרחקת אל האופק המושלג, עם כל האצבעות והאזניים והאף בצבע הנכון. הוא נאנח, מסתובב, נכנס לאוטו וחוזר אל הבית החמים שלנו.

מעגל של הורים וילדים:

בגבה למצלמה עם קסדה לבנה – אור. מול המצלמה – שון, האיש והאגדה:

כך מסתדרים שלושה על אופנוע שלג אחד:

והנה הם יוצאים לדרך, אל תוך השלג הלא נודע, אל תוך היער, אל ההר, אל הקור. נאחזים באופנוע, הרוח בפניהם והסנואובורדז בגבם.

לחלקם – נגרר לסחיבת ציוד.

וזאת יפתי. עם אף שלם בצבע שאינו שחור. וכל האזניים והאצבעות והבהונות. האם כל זה יהיה שם כשהיא תחזור?

יאללה, אבא, שחרר.