לקראת צהריים יצאתי מהספריה עם טל וחבר שלו. היום התחיל גשום ואפור ולא מבטיח וכשיצאנו היתה שמש מטורפת ונראה לי בזבוז לחזור הביתה. הלכנו לבדוק אם השלג כבר התפנה מגן השעשועים, כי השנה הוא נשאר עד ממש מאוחר.
הוא התפנה.
הם שיחקו בעליצות שמזמן לא ראיתי ואני קראתי ספר ואז נשכבתי על הדשא המתאושש וקלטתי את השמש בתנוחת כוכב ים.
התענגתי.
ארוך היה החורף הזה ועוד יש לי צמיגי חורף על הגלגלים של המכונית כי אנחנו עוד לא בטוחים שאפשר לעבור לצמיגי שלוש-עונות.
לפני כמה ימים הזדקקתי לצמיגים הללו כדי לקחת את אור לפעילות יום שישי שלה. בימי שישי הם בחוץ ובדרך כלל בשלב הזה של השנה, אחרי חזרה מחופשת האביב, הם רוכבים על אופני הרים אבל המסלולים שלהם עוד היו מכוסים בשלג אז הם הלכו לעוד יום סקי, באתר שכבר נסגר כי מועדי הפתיחה והסגירה קבועים אבל החורף לא.
אז אני חוזרת הביתה ורגע לפני שאני יוצאת לקלוט עוד שמש בחצר (כמו שאני עושה ברגע זה), לבושה בבגדים ארוכים אבל יחפה, והאור מתחלף בין צהוב לאפור בהתאם לתנועת הענן מול השמש, אני מקבלת טלפון מבית הספר. נטע.
"אמא כל כך יפה בחוץ הייתי עכשיו יחפה והיה לי כיף ועכשיו יש לנו משהו חשמלאות"
"באמת יפה בחוץ. את מנסה להגיד לי שאת רוצה ללכת הביתה?"
"אני חייבת להיות יחפה עכשיו ובחוץ. אני לא יודעת מתי תהיה לי שוב כזאת שמש"
"מה דעתך לנסות להגיד למורה שלך את האמת? אולי אפשר להעביר את השיעור החוצה? הוא בטח שם לב ששמש"
"כבר בדקתי. אי אפשר להוציא את הכל. וגם אנחנו צריכות להיות עם נעליים"
"טוב, תמצאי איזו דמות סמכותית בסביבה ותעבירי לה את הטלפון"
לא הסברתי יותר מדי. אמרתי שנטע רוצה ללכת הביתה, שאני מאשרת ושתעדכן בבקשה את מי שצריך. מבחינתי שחררתי את הבת שלי מסיבות רפואיות.
תוספת מהיום שאחרי (שהתחיל בגשם שוטף, כל כך שוטף שהקפצתי את קשת לבית הספר, ולקראת תשע כבר הפך לשלג שוטף, אבל אני לא מודאגת כי עדיין יש סיכוי לשמש מטורפת בצהריים) – תמונה של Jon Miller השכן, שצולמה בשישי באפריל. המצולם הוא רפאל שהוא בן 14, אני חושבת. זאת לא תמונה מבוימת. הוא גר איפושהו על ההר ומסתובב עם הגלימה הזאת בחורף, כשהוא מבוסס במגפיים גדולים בשלג העמוק כדי לרדת העירה. יכול להיות שהוא נראה כמו דמות מסרט כי החיים שלו הם קצת כמו סרט.
