כשחזרתי מהחזרה הגנרלית, מצאתי בחצר האחורית בחור חמוד נטול חולצה, מפרק את ערוגת הארטישוק הירושלמי. חככתי בדעתי מה לעשות בשעתיים העומדות לרשותי והחלטתי להתלכלך. אחרי החורף הקשה שעבר עלי עם התרנגולות (הן נטרפו ברובן) החלטתי לשפץ את החממה שמתפקדת כלול וזה לוקח יותר זמן ומאמץ ממה שתכננתי. חשבתי – קיר וחצי, דלת, גמרנו. אבל בשיפוץ כמו בשיפוץ – את יודעת איפה את מתחילה אבל לא איפה תגמרי וכמה זה יעלה לך. לפני שבוע דייב התקין את החלון הגדול שהסרנו לפני כמה שנים מהסלון. חלון יש, קיר עוד אין, ובינתיים אני מרוקנת את המבנה מקרביו, כי עד עכשיו הוא היה ספק חממה ספק לול ומעכשיו אין ספק. אני מרוקנת משם תועפות קקי-של-תרנגולות, שולפת קרשים, מפנה חפצים. נשאר לי להוריד רק את המדף שצמוד לקיר ואני מגיעה למצב שאפשר להחזיר את הדלת ולבנות מערכת roosting. איך לעזזל אני עושה את זה. כל המבנה הזה בנוי היטב. יש בסיס מבטון בגובה חצי מטר, מסביב, והקיר הצפוני הוא קיר בטון. המדף שאני רוצה לפרק, שכנראה החזיק מגשי שתילה או קופסאות קינון של פילים, עשוי מקרשי 2על4 (5 על 10 במטרית) ויש לו כמה משולשים שמחזיקים אותו על קיר הבטון. אם אני רוצה לפרק קרש קרש, זה יקח לי שבוע ובדרך אקבל נקע בכח הרצון. נראה לי שעדיף לנסר אותו לכמה חלקים (הוא באורך חמישה מטרים), לפרק מהקיר ולגרור החוצה.
עוד אני עובדת על פירוק מהקיר, משחררת אומים בעזרת בוקסה 14 מ"מ, איזה מין גודל משונה, ויובל בא לבקר. אני משתפת אותו ברעיון שלי והוא מעדיף לנסות את שיטת "שעל שעל" ובעזרת לום ופטיש משחרר את המסמרים העצומים. הרעש מציק לי. גמרתי לפרק את כל האומים ועכשיו כל המבנה יושב על ברגים שמנים שמציצים מהבטון. זה מאוד כבד ואין לי דרך להוריד את זה בחתיכה אחת.
אני הולכת להביא לי אזניות נגד רעש כדי להחליף את יובל בפירוק.
כשאני יוצאת מהבית, אני מוצאת את יובל שוכב מקופל על הדשא. מסתבר שהמדף דווקא כן יכול לרדת כיחידה אחת והוא נפל ליובל על שתי הרגליים.
אמרתי לו – לך, תתקלח, אני אמרח לך ארניקה על כל החבורות, חמוד שלי. איזה יופי שהמדף כבר לא במקום… עכשיו אפשר לחזור לתכנית שלי ולנסר אותו עם מסור מעגלי!
"לכי תביאי את המסור" הוא לחש, נאנק בכאבים, "אני אנסר לך אותו"
אביר שלי. יודע את הדרך ללבי. משתמש בנשימות האחרונות שלי כדי לפרק לי מדף ענקים.
הבאתי את המסור, הבאתי לו כבל מאריך. מה שכחתי להביא? משקפי מגן.
הוא חותך ואני מחזיקה את המדף בזוית הנכונה ומבוססת בהתרגשות שלי על החלל שנפתח לי פה ועל ערימות הקקה שנהיות נגישות וקלות לניקוי. שתי חתיכות כבר בחוץ על הדשא, חיתוך שלישי ואחרון לפני שאפשר להוציא את השתיים האחרונות ויובל עוצר בבהלה. משהו נכנס לו לעין.
בהפגנה מעוררת הערצה של דבקות במשימה הוא גומר את החתך, מוציא את המדפים הכבדים ואז במקום להתמוטט – הוא חוזר לעבוד בצד השני של החצר.
גברים הם עם חזק. אני הייתי מיבבת במיטה כבר לפני שעה, אם הייתי במקומו.
אחרי שהוא לא חוזר מהמקלחת, ותיכף כבר צריך לצאת לאירוע, אני הולכת לחפש ומוצאת אותו מקופל ליד הכיור עם עין דולפת. הוא סובל מכאבים.
מסתכלת עם פנס על העין ורואה שריטה מקצה לקצה בקרנית. כואב לראות.
בסילברטון רב הילדות שלנו כבר לבושות ומוכנות להופעה כשאנחנו מגיעים, בזמן לשם שינוי. נטע וקשת פותחות, מאממות שכאלה.
אחרי ההפסקה נטע, קשת וטל מופיעות ביחד עם עוד 4 ילדים בהופעה כובשת. ואת זה אני אומרת לא רק בתור אמא שלהן, אלא בתור בן אדם עם עיניים, אזניים ולב.
איך שהשיר נגמר יובל ואני מעבירים אחריות לחברות שלנו שיושבות שורה לפנינו ונוסעים לבית החולים שנמצא חמש דקות משם.
הדלת של המיון לא פתוחה ויש שם כפתור בשביל ללחוץ. לוחצים. נשמע שזה מחייג לאנשהו?
"כן?"
"אה… אנחנו פה בכניסה לבית החולים"
"כן?"
"והדלת סגורה"
"אתם רוצים להיכנס?" (מה? מה? מה?)
"כן"
"אתם מחפשים רופא?" (מה האופציות? רופא, הופעת מחול או פיצה?)
"כן"
"אני באה"
והיא באה, ופתחה, ולקחה אותנו פנימה, ואחרי שתינינו צרותינו באזניה, היא הלכה והתקשרה לרופאה הכוננית.
מזל שהבאתי סריגה.
יש להם בעיה רצינית של כח אדם כאן. הם קצרים ברופאים. כמעט סגרו את בית החולים בלילות בגלל זה. אבל הנה, רופאה מתוקה, עדינה ונעימה, מופיעה בתוך זמן קצר. היא מסתכלת לתוך העין דרך מיקרוסקופ ואחר כך מטפטפת טיפות וצובעת בצבעים כדי להסתכל שוב עם אור כחול. אני מציצה לה מאחורי הגב ורואה את השריטה זוהרת בירוק. מראה מרהיב.
מהר מאוד אני מבינה שההתרגשות שלי מהפירוטכניקה לא נוחתת טוב והולכת להעביר את הזמן במסדרון. מה שאני מפספסת זה איתור של כמה שבבים זעירים ברחבי גלגל העין ושליפתם, אחד מהם ממש ממש זעיר ונשלף בעזרת מחט של סוסים.
"אל תדאג, אני עושה את זה כל הזמן" היא מרגיעה אותו.
אני עושה את החשבון בזריזות. היא רופאה רב תכליתית בבית חולים נידח ועדיין יוצא לה לשלוף רסיסים מעיניים בעזרת מחטים כל הזמן. עושה רושם שדי הרבה אנשים שוכחים משקפי מגן…
באמצע היער, כמו באמצע היער (ובראשית סופשבוע ארוך), עם המרשם למשחת עיניים הוא מקבל גם כמה דוגמיות שיחזיקו אותו עד שיפתח פה בית מרקחת.
הרופאה חוזרת לתינוק שלה ואנחנו חוזרים לסילברטון, למצוא אולם ריק, חשוך, נטוש ונעול.
כבר קרוב לעשר כשאנחנו נכנסים הביתה ומוצאים את כל הילדות במטבח, מרוצות, מנופפות בשני צרורות של מעטפות – פרסים לזוכות. נטע וקשת הגיעו למקום השלישי והמופע הקבוצתי של השביעיה הגיע למקום השני.
(תידרש סיסמה לצורך הצפיה והיא Slocan).
כמה תמונות מקומיות לקינוח.
Joel Pelletier צילם את סלוקן השבוע ממעוף הדרון.
מהחודש שעבר, הגדה המזרחית:
המנהרה בגדה המזרחית. עד לא מזמן עבר שם הכביש הראשי וזאת היתה סכנת נפשות כמו שזה נראה.
תמונה יותר מקיפה של סלוקן, במבט צפונה. תמונה עכשווית, אביבית, כשהמים גבוהים.
צלם: Adrian Wagner
המים הגבוהים מאפשרים ספורט מים במקומות שאחר כך יהיו אדמה יבשה.
התמונות הבאות צולמו על ידי Joel Pelletier באפלדייל – כמה דקות דרומה מסלוקן.
