תקופה של סרטי סטופ-מושן עוברת על הבית.
בהתחלה זה היה עם לגו. דברים מאממים אפשר לעשות עם לגו. הלוואי והיתה לי דרך לשים פה כמה דוגמאות.
אחר כך החלטתי להמרות את פי יובל (זה חוק שנחקק לפני עשור, לדעתי, אבל נכתב בדם ולא דהה) וקניתי פלסטלינה.
מאז יש סרטונים של יצורים מפלסטלינה וטל, לא יודעת איך יצא לי כזה מין ילד, אוהב לעשות הכל על הרצפה אז יש על רצפת המטבח תערוכות של רב הדמויות מ"מפרץ ההרפתקאות" (Paw Patrol). מדי פעם יש אבדות בנפש של כלבלבי פלסטלינה. זה סיכון מקצועי, אין מה לעשות.
את המתקן להחזקת האייפוד כדי שזוית הצילום תישאר קבועה הוא בנה מלגו.
האביב איחר השנה וזה הרגיש כאילו הכל התעכב. צבעונים באמצע מאי? זה מאוחר, לא?
טל בבית הספר לשעה וחצי (פעילות אומנות לילדי החנ"ב). אני בבית. אנדריאס מתקשר מבית הספר.
"יש פה מישהי שעושה עכשיו בדיקות שמיעה. אני לוקח את שני הבנים להיבדק. רוצה שגם טל יבדק?"
"בטח. שכל הילדות שלי יבדקו…."
"נראה לי שהם צריכים אישור ממך, הנה, קחי"
מעביר אותי לאישה נחמדה ואני מאשרת לה בטלפון לבדוק את טל.
חמש דקות אחר כך. עוד שיחת טלפון מבית הספר. "טל קצת מהוסס בעניין הבדיקה" (יכולתי לצפות את זה).
"טלי, אתה יודע מה היא הולכת לעשות לך? היא הולכת לבדוק לך את השמיעה"
"הא…?"
(עוברת לאנגלית): "זה ממש מגניב. זה משחק כזה, היא שמה לך אוזניות ואתה צריך להרים יד לפי האוזן שיש בה צליל"
"משחק?"
"כן"
"ביי אמא!"
מאוחר יותר יתן לי אנדריאס טופס שמסכם את הבדיקה.
"היא אמרה שהוא עבר בהצטיינות"
"זאת אומרת ש…"
"כן. שהוא סתם מתעלם ממך"
מזמן לא צילמתי את אור. או מישהו אחר שאינו טל. אבל האביב גרם לאור להתחיל ללבוש שמלות אז למה שרק אני אתפעל.
חזל"ש. תמונות של טלי.
טל: "כמה פעמים אמא היתה בהריון?"
אבא: "כמה אתה חושב?"
טל: "חמש פעמים"
אבא: "איך חמש? אור, נטע, קשת, טל"
טל: "ואבא"
כשעברנו לגור בבית הזה, למדנו על מיקומם של רכיבים חיוניים של הבית, כמו השיבר הראשי והשיבר המשני שמנתק את המים בחצר (יש לנתק לפני שמתקרר מדי ולפתוח אחרי שמתחמם מספיק), איפה המיכל הספטי ואיפה השדה הספטי.
יכולנו לראות בכל שנה איך השלג מתפנה קודם כל ממרכז הדשא, כי חם לו מלמטה.
עם המידע הזה לא עשינו הרבה למרות שהעובדות היו ידועות לנו – המיכל נשאב כך וכך שנים לפני שעברנו לכאן, בסה"כ לפני 11 שנים.
לא ממש ידענו למה שואבים. חשבנו שזה משהו שעושים כשהמערכת לא עובדת כמו שצריך. משהו במשק המים או הקקי יוצא מאיזון.
מאז, למדנו.
(למדנו? אני למדתי. אולי יובל כבר ידע).
למדנו שהתוצרים שלנו מגיעים למיכל הספטי, שם המוצקים שוקעים והנוזלים עוברים לשדה הספטי כדי לחזור לאדמה.
למדנו, שהמוצקים לא הולכים לשום מקום. הם מצטברים.
למדנו שאחת לכמה שנים יש לשאוב את המיכל הספטי, כדי לפנות מקום לעוד מוצקים.
ואיך למדנו את כל זה?
ראשית אתגרנו את קשת, שאוהבת לחפור, שתמצא את הפתח של המיכל. היא מצאה שני מכסים וחשפה את מימדי המיכל (גדול. כזה שממלא משאית, ומשאיר שארית).
אחר כך הזמנו את השואב וכשהוא בא, הוא פתח את הפתח, הסתכל פנימה ואמר שאנחנו באיחור מה. הסמיכות לא מאפשרת לשאוב. ואז הוא התחיל להזרים פנימה מים ולבחוש. זאת ממש עבודה חרא, (והנה הזדמנות לעשות שימוש נכון בliterally).
עכשיו יש לנו בור בחצר, במקום בו נהגנו לשבת, וקיבלנו החלטה להזמין את השאיבה הבאה ב2023. כי זה אמנם עולה ארבע מאות ושישים דולר, התענוג, אבל לתקן מערכת שנסתמה בגלל שאיבה מאוחר, זה עניין של עשרות אלפים.
בתמונה: בור, וקרש באורך 8 רגליים לקישוט.
קשת מצלמת:
מותר לי לספר על יובל?
הוא הפך לאחרונה לאיש של לחמי שאור. הוא צלל עמוק, בביטחון מלא, הוא יסודי, הוא חוקר, ואת התוצאות אנחנו אוכלות בהנאה מרובה.
היום ביקשתי ממנו שיתן לי קצת שאור, כי אני צריכה לעשות משהו עם ארגז העלים הירוקים שהגיע מהCSA שלנו ומה שבחרתי זה לעטוף אותם בבצק. "אבל אם אתה לא יכול אני פשוט אשתמש בשמרים"
ידעתי שזה ידליק אותו.
אבל ידעתי גם שזה לא יעבור בקלות ובפשטות כמו שקיוויתי.
"כמה שאור את רוצה? כמה בצק את מתכוונת להכין? איזה מין בצק? את רוצה שאני אכין לך?"
כמו שירה, נשמעה לי השורה האחרונה.
אבל שוב, ידעתי שזה לא יהיה בצק מעדות אללה-באבאללה.
אחרי שהתמקחנו קצת על רמת הרוויה של הבצק ("תוריד, תוריד, אני צריכה להכין מזה כיסונים, זה ידבק לי לחיים!") וסורבתי שמן וביצים ("מה קרה לך, זה חותך את הגלוטן!") הוא לקח אחריות על הבצק ואני, במקביל, הסרתי.
ואז הגיע זמן שיעור מחשבים.
ישבנו, ד"ר תומא ואנוכי וחיכינו שיובל יתחיל בשיעור, כי זה הסידור שיש לנו: יובל מלמד אותנו מדמ"ח, ד"ר תומא תתחיל בקרוב ללמד בלשנות, ואני לא אלמד כלום ורק אציק בשאלות. אבל השיעור לא התחיל כי יובל טוחן גרעינים לקמח וזה רועש.
הוא מתחיל ללמד (הפעם זה תקשורת בין מחשבים) ואחרי רגע מתנצל, לובש את הסינור הכחול ומתחיל ללוש. מדבר ולש, לש ומדבר. ואני מתבוננת ומשתאה. ראשית – כי יפה לו ללוש. (לא יפה לו כמו מצב הרוח של "ניקיון אביב בחצר" שהוא הכי יפה שיש אבל עדיין, יפה). שנית – כי זה לא מפריע לו לשטף הדיבור ולקוהרנטיות של הנאמר.
אני יודעת שאומרים שגברים לא מסוגלים למולטי-טאסקינג אבל הגבר הזה – מסוגל גם מסוגל!
וזה יפה לו 
טל: "מה יש לארוחת הערב?"
אמא: "ביבימבאפ"
טל: "אני לא אוהב ביבימבאפ, למה יש ביבימבאפ?"
אבא: "אל תאכל ביבימבאפ, תאכל רק מה שאתה אוהב. אני אני שם לך בקערה. אורז אתה אוהב, נכון? הנה אורז. ובשר אתה אוהב. הנה בשר. וירקות אתה אוהב, אני שם לך ירקות…"
אמא: "שכחת משהו…"
אבא: "הוא לא מכיר 'איכס קובה!'"
יום אחד נטע הלכה לישון אצל חברינו. לקשת היה קשה עם זה כי זה הרגיש לה כאילו משהו נגזל ממנה. אם המשפחה אמרה שהיא יכולה לבוא אליהם על הבוקר, איך שהיא מתעוררת, ולהצטרף לארוחת בוקר. אחרי שסיפרתי לה שקשת מתעוררת ממש מוקדם, היא תיקנה את זה לשמונה.
קשת שמחה, ובחרה להשאיר פתק, עבור קשת, כדי שהיא לא תשכח את הפרטים.
זה מה שמצאתי על שולחן המטבח, בבוקר, כשהתעוררתי בעצמי.
