תעודות שליש שני, ה', ח', ט'

<כל כך התעכב, הפרסום, שתיכף תעודות סוף שנה. קורה>

אחד הבונוסים בלשלוח ילדות לבית הספר, זה שכמה פעמים בשנה יש לנו הזדמנות ללכת ליום הורים או לקבל תעודות ולשמוע/לקרוא כמה הן מאממות.

אתמול בבוקר מצאתי את אור מושכת באפה מול שולחן האוכל כשתחתיה נייר ובידה עיפרון. פה חשדתי. כי במקרה חלקתי איתה מיטה באותו הלילה (יובל עוד לא חזר) וכל הלילה שמעתי אותה עושה קולות חולים. למה היא פה למטה בשעה כה מוקדמת?
כותבת מכתב למזכירת בית הספר, שאנון.
ארוך היה המכתב, אבל אני יכולה לתמצת.
היא רצתה לידע אותה שהיא לא מגיעה היום לבית הספר, וביקשה שתידע את המורה שלה.
היא רצתה להעביר גם מסר בקשה לתלמידה אחרת שתחליף אותה במשמרת שלה בעבודה בחוג אחרי בית הספר, היום, ושהתלמידה תאשר כדי שהיא תוכל לשחרר.
היא רצתה לידע את שאנון שהיא התחילה לאחרונה קורס חדש (מתמטיקה י"א, רמה מתקדמת) והיא מבקשת ממנה להיות, שוב, המשגיחה שלה ולמלא את הטופס המצורף כדי שאור תוכל לשלוח לרכז הקורס במחוז.
את המכתב, ביחד עם הטופס, היא שמה בתיקייה קשיחה (כי קשת, משום מה, בחרה ללכת לבית הספר עם שקית אוורירית שמתרימה לנשיאת בגד ים, לא מסמכים) וביקשה מקשת לדוור עבורה.
ביקשתי ממנה שתזרוק מילה בסוף המכתב על נטע שכבר בליל אמש בחרה להישאר בבית היום וכרגע ישנה לבטח במיטתה.

כמה שעות מאוחר יותר, כשביקרתי בבית הספר עם טל למטרת "הערכה" (כמה מעולה הוא קורא ועושה חשבון), שאנון תפסה אותי והגישה לי את אותה תיקייה, כשיש בה את המסמכים המקוריים, עם סימונים שונים בעט אדום עליהם (בעיקר וי) ומסמכים תומכים שהיא הוסיפה. "זאת מחברת הקשר שלי ושל אור" היא אמרה לי בקריצה וביקשה שאמסור לבתי החולה.

בערב, שאלתי אותה מה התכנית למחר.
הכיתה שלה כבר יכולה לחזור למסלולי האופניים שכן השלג התפנה ברובו. מחר הם הולכים לעשות עבודות אחזקה באחד השבילים. היא מתלבטת אם היא יכולה ללכת או לא.
הסתכלתי עליה. היא נראתה יותר גרוע מהבוקר. אמרתי לה שאני כבר רואה שהיא לא הולכת להיות בריאה מספיק בבוקר ושתודיע כבר עכשיו למישהי מהכיתה שהיא לא מגיעה.
איזה חנונה. בחיי. תישארי במיטה אני אומרת לך.

למחרת. יום שישי.
צהריים. טלפון מבית הספר לאסוף את קשת שמרגישה לא טוב.
בדרך לאוטו היא ממלמלת: "… אבל מה עם התעודה שלי… מחלקים היום תעודות…". סבבה, אני אחזור בסוף היום לאסוף את התעודה שלך.

סוף היום.
בכיתה של נטע אני מוצאת אותה אורזת סלע רציני לתוך התיק שלה. היא מצאה אותו באיזה טיול שהם עשו אחרי שבילו כמה שעות בקיר טיפוס בעיר. היא שולפת מהמעטפה את התעודה שלה. אני מחבקת אותה מאחור: "מה קורה נטע? משהו מעניין בתעודה שלך?" אין לה מושג, הרגע היא התחילה לקרוא.
זאת לא תעודה כמו שהיתה לנו בילדות, מקרטון, מתומצתת. עם בול הכנסה. מדובר בערימת ניירת עם הרבה טקסט.
"טוב, אין לי זמן לזה, יש לי עכשיו פעילות במרכז הנוער פה ממול. קחי את זה הביתה, וגם את התעודה של קשת, היא שם על השולחן. המורה שלה נתנה לי אותה קודם" והולכת לה לדרכה.

בבית אני מתיישבת עם אסופת הדפים שמציגה לנו את המידע באופנים שונים. כל מורה בחרה מה שבא לה. אחת עשתה איקסים בטבלא, אחת לקחה טבלא מלאה בטקסט והדגישה את הרובריקות המתאימות. ממש, ערב רב. אני רואה שהרגלי העבודה של נטע טובים בכל המקצועות ושהיא לא מצטיינת בלימודי אאוטדור, או כמו שניסח את זה המורה שלה בן: "חבל שהיא לא רוצה להצטרף לטיולים."
באמת חבל. אבל כשאין עניין – אי אפשר להמציא אותו.
בסה"כ אחלה תלמידה.
המורה לאומנות מחבבת אותה ומסרבת לתת ציון. ההערה שלה קורעת אותי מצחוק:
"נטע נעדרה מרב השיעורים ביחידה הזאת בגלל שהשיעור הוא הראשון בבוקר"
כן. זאת נטע, בתמציתיות.

חשבתי שאצל קשת זה יהיה יותר פשוט אבל זה היה יותר כבד. עברתי על כולם וכשסיימתי היה לי ביד צרור של 15 דפים שאמר בהרבה מאוד מילים: תלמידה סוג אל"ף. מאחורי הקיר שמעתי את העץ בחוץ נאנק בכאב כשהוספתי לערימת דפי הטיוטה שלי עוד חמישה עשר עם צד אחד לבן.

המורה של אור מסרב לכתוב מגילות בתעודות כי אין לו זמן לשטויות כאלה אז הוא נותן פידבק לתלמידים ומזמין את מי מההורים שמעוניין לבוא ולשמוע מה יש לו להגיד על הילד שלהם. ברור שאנחנו רוצים. לשמוע על אור? משון? בכל שעה, תודה.
אז הלכנו, ושמענו וזכינו בבונוס הזה, של לשמוע כמה הילדה שלנו מאממת.