שבוע ראשון בארץ הקודש

שישי בבוקר, יצאנו את טורונטו המושלגת והרטובה, בטרם צנחו הטמפרטורות לרמה המקובלת.
בחירת התיקים שלי היתה שגויה וכך יצא שסחבנו תיקים על הכתף לאורך הרחוב וגם במורד ובמעלה המדרגות של התחתית.
טל נאות לסחוב את תיק הגב שלו (תיק עליה למטוס) אז סחבתי את התיק הגדול שלו ביחד עם שלי. היו לי חששות מכל העניין עד כדי ששקלתי להזמין מונית אבל לא התחשק לי להיפרד משישים, שבעים, שמונים דולר. בסוף הכל הסתדר.
הנה קשת החזקה:

הנסיעה האחרונה בתחתית היתה חגיגית לכולנו, כולל הנוסעים האחרים שבטח שמחו שהלהקה לוקחת את עצמה למקום אחר. קשת וטל הביאו את קריאת שמות התחנות לרמה אחרת כשהלחינו ותופפו את ההודעה.

בשדה. טל לא רוצה ללכת לראות הכנה של שוקולד, רק רוצה כבר ללכת לגייט שבקצה היקום, כפול האבטחה.

רק שיש הרבה הליכה בדרך. מזל שהבחור החביב אשר על הקלאב-קאר הציע לנו הסעה.

הטיסה עצמה עברה בלי אירועים מיוחדים. היו מסכים והילדות היו מרותקות. לא ישנו רגע. האוכל שלי היה הודי ושל הילדות בלתי אכיל. מה שכן, כריכי סלט ביצים באמצע הלילה זה להיט חוצה עדות ומגזרים.
ואז הגענו אל אה"ק, בשבת קודש, קהל קדוש שכמונו. הקהל נחלק לשנים, העם הנבחר בצד אחד, הגויים בצד השני, כל צד מול עמדה מתפקדת אחת של ביקורת דרכונים, כל צד תקוע ולא מתקדם. גם זאת דרך לגרום לאנשים לעשות דרכון ביומטרי.

טל וקשת היו כמו שאפשר לתאר שיהיו אחרי כעשרים וארבע שעות ללא שינה. מסטוליות. טל נשכב על הרצפה וקשת עמדה לידו כדי שלא ידרכו אליו.
אחרי עשרים דקות לערך, כשהתור לא התקדם לשום מקום ורק הוסיף להתארך מאחור, באה מישהי ודרשה: "של מי הילד פה על הרצפה?"
שלי הילד על הרצפה.
שלי הילד שבזכותו נשלפנו מהתור שלא זז וזכינו למעבר דרכונים פרטי ביותר.
מכאן אנו למדות שכדי לעבור את ביקורת הדרכונים בזמן סביר יש להצטייד בדרכון ביומטרי או להשכיב ילד על הרצפה.

באוטו של סבא יהונתן חיכו לנו בורקס וקלמנטינות טריות. הכי טריות שיש. איזה ריח…!

העיקול האחרון לפני יבנאל תמיד מביא איתו התרגשות.

ביבנאל יש פירות. למשל תמרים. אבל לא רק.

כפיר הגיע עם הילדים. קשקשים מחברים ילדים. ילדים מחברים קשקשים.

הילדות ממשיכות לצלול למה שיש ליבנאל להציע. גלגלים.

חתולים.

כבר שכחתי שהם קיימים. מזל שהוא הגיע מת.

שקדי מרק!
ההורים שלי עשו את הטעות וקנו כמה חבילות שקדים שנגמרו בזמן שמצמצו. לא לומדים אלה. יש להזמין משטח, זה יחסוך ביקורים תכופים במכולת.

לילה ראשון. טוב שארזנו פנסי ראש.

קשת מתעוררת עם זריחה, לא משנה באיזה אזור זמן היא נמצאת.

את המיץ הזה אמא שלי שותה בכל בוקר. אם אני קמה מספיק מוקדם גם אני יכולה לקבל כזה. כל עוד יש ג'טלג, יש מיץ.

ארוחת בוקר – בורקס Fינוקים.

קשקשים ממשיכים לעשות חיבורים.

פינת הריח.

תמרים מתמיינים לשלוש ערימות. אחת שאנשים אוכלים ושתיים שעזים.

שני דברים למדתי. העזים יודעות לירוק חרצנים ומשוגעות על סנסנים.

טל מצא עצמו בגנעדן של קלמנטינות. זאת אומרת שיש יותר קלמנטינות ממה שהוא יכול לאכול.

קשת מדגימה שפתי-רימון.

קיבלתי ד"ש מסבתא אסתר. כרוב ממולא ישר מהפריזר.

ביקור בבית קשת (קשת מתרגשת מזה שיש בית קשת). טל משחק בזמן שאנחנו ממתינות למאיה ומצליח לראשונה בחייו לחצות את הmonkey bars:

קשת ומאיה:

תפנוקי האוני. בין היתר – לחם ביתי טעים, פסטו זעתר שווה, הטחינה הטעימה (לי) בעולם וחמוצי הבית שפתיים ישקו.

נוף באילניה, ליד הבית של שושה ואוני. חוות השומר. מציף זכרונות בני עשרים.

ביקור העדידה.

חיזוק זרועות על ידי קילוף פומלה. התעמלות חורפית.

כך נראית התזונה העיקרית של טל וקשת. זה בקלמנטינות, זאת בפומלות.

הדר מבקר.

טל משתפר בכדורגל

דברים טעימים שעושים לי להתרגש והם לא שוקולד.

אצל כפיר בבית טל גילה אנרגיות אחרות ממה שהוא רגיל. את קשת זה קצת המם ("אני באה מבית של בנות. מה זה הדבר הזה…") אבל טל התמסר והשתלב יפה.

עוד בבית של כפיר – סליק עצום של כלי נשק ושותפים לפשע.

מהיצירות הדוממות של כפיר:

אף אחד לא כיוון את החלוקה הזאת.

יצירה משותפת של סוכר, צבעי מאכל ותרומת חידקים מכל אחד מהנוכחים.

את שוק האיכרים של עין דור תפסתי רגע לפני סגירה. קניתי בקבוק אחרון של מיץ רימונים.

נראה שהגשם עוד רגע פה.

ומה הולך עם גשם?

(אני לא באמת צריכה גשם בשביל לאכול קרמבו).

ביקור בעפולה. ביקור מרגש בעפולה. מה מרגש בעפולה?

ואחרי שאלו קיבלו את הגלידה שלהן, אני התרגשתי ומילאתי כוס גדולה בפירות. פסיפלורה יש להם שם! בשנות התשעים לא היתה לנו פסיפלורה!

כן, היתה שם שביעות רצון.

והיה שם יותר פרוזן יוגורט מאשר נעמה אחת מתלהבת יכולה לאכול.

אבל התגברתי.

הרבה חתולים יש בבית סבא וסבתא ביבנאל. לכולם נתנו טל וקשת שמות. למשל: אבוקדו.

ערב בנות (ובן) במסעדת 1910. לא צילמתי אוכל כי פקאצות באינסטגרם הרגו את זה. אבל את הסועדות צילמתי. בתמונה: חיוכים של לפני. החיוכים לא משו מפנינו לאורך כל הארוחה. היה מעולה.

(אחר כך התברר שהשף עבד איתי ברפאל. ושהפחדתי אותו אז).

קשת משחקת לי בטלפון. פתאום סירוק כינים נראה מגניב.

אבא שלי: "הנה, קחי פומלה"
אני: "לא יכולה, בדיוק אכלתי שוקולד. הטעמים לא מסתדרים"
אבא שלי: "מתי את לא בדיוק אכלת שוקולד?"
אני: "וואלה…"

בסוף הגיע הגשם וטל זכה להשתמש במטריה.