<פוסט שהתעכב ולכן ישאר חלקי. עדיף מפרטי>
הדרך מדלת הכניסה אל אחורי הואן היתה מושלגת קלות ורטובה קשות. תלוליות של שלג שהחליק מהגג תחמו את השביל כשגוש גדול וקשה עדיין תלוי בקצה הגג, מאיים ליפול למישהו על הראש ברגע שיבשילו התנאים. הכל כבר היה פחות או יותר מוכן ורק נשאר להכניס לאוטו. תיקים גדולים עם מגפי סקי, קסדות, משקפי סקי, כפפות, כפפות ספייר, גרביים ספייר (טל נוטה לדרוך בשלוליות), חליפות שלג, חמצוואר. לצד זה, הסקיז עצמם ותיק אחד רך – תיק בריכה משפחתי, למעיינות החמים שאחרי. כל זה צריך להיכנס איכשהו לבגאז’ ולחללים פנויים אחרים בואן, שהרי אנחנו רק חמש היום.
הלוך ושוב. קודם הדברים הארוכים. אחר כך התיקים. מגדל בבל בטוסיק של האוטו.
ובין לבין, עושה את הדבר הכי רחוק והכי קרוב להקראת זמנים ומנסה לטאטא מהבית את נטע, קשת וטל. כולן מוכנות, אפילו נטע הספיקה לרדת מהפיג’מה ולעלות על בגדים שלובשות מתחת לחליפת שלג (בתנאים הנוכחיים – משהו ממש מינימלי) ורק טל… רק טל מילל יללות רמות. מה סקי עכשיו, למה לא הודיעו לי מראש.
אני דווקא חושבת שהודעתי והתרעתי. אני יודעת שהילד שלי אוהב לדעת מה הולך לקרות ושמשפטים שנגמרים ב"עכשיו" מייצרים יללות, אלא אם הם מתחילים ב"בוא לאכול גלידה".
מה אני עושה עכשיו? למה בכלל אני מתעקשת? הוא מצהיר, שוב ושוב, “אני לא אוהב סקי" והרי את כל היום הזה בנינו סביב שיעור הסקי שיש לו בעשר. יתר הגולשות והגולש ישלמו מחיר מלא על הפאס. אין איזו הצעה מיוחדת שעומדת רק היום. או שדווקא כן. הצלחתי לאסוף פה לא רק את טל, שזה השיעור שלו, וקשת – ששמחה להצטרף ליום סקי, אפילו שזה אומר שהיא מפסידה יום לימודים, אלא גם את יובל שכבר הודיע בעבודה שלא יהיה זמין ואת נטע, שלא ברור לי איך ולמה, אבל היא גם לא הלכה לבית הספר וגם לא תקדיש את היום למרתון "ג’יין ה(כבר לא) בתולה". נטע מוכנה להצטרף אלינו ליום סקי!
אז מה? מה נעשה? אין לי כח ליללות. אני לא חושבת שלדעת לעשות סקי זה איזה ערך עליון. יותר חשוב לדעת לשחות.אבל יש רק עוד שיעור אחד, אחרון משלושה, ומה, ככה אני אוותר לו כי דרוש קצת מאמץ?
אז שנוותר על הסקי ונלך ישר למעיינות החמים? אני תוהה בקול וזוכה מיד לזעקות שבר מצד קשת ונטע שכבר נכנסו חזק למצב רוח של סקי במורד.
מה אני עושה עכשיו?
בסוף נסענו. באיחור. והיה רטוב, כל כך רטוב. כל מי שנכנסה ללודג' נראתה כאילו חזרה מראפטינג ולא מסקי. מה שגרם ליום להיות קצר במיוחד. באנו באיחור אבל נלך בזמן.
פינת נשנוש של בית הספר של טל. כן, זה דלי לקומפוסט. ברור.
פינת נשנוש של משפחת האגר.
נטע מתלבשת לפני יציאה
נטע מתאווררת אחרי חזרה.
כמה שהיא יפה.
מהדרך חזרה חששתי. אם הדרך הלוך היתה מרובת מרקמים, מים וסלאש וקרח, ככל שהמשכתי והצפנתי ראיתי איך אני הולכת לזכות ביותר ויותר קילומטרים של משטחי קרח בדרך חזרה. לא משהו שציפיתי לו בחדווה. בכלל לא. מה שכן, לא הייתי בחרדה מהעניין. בדרך כלל הפיתולים צפונה בכבישים צרים מעל צוקים גורמים לי לתגובות פיזיות של חרדה בכל פעם שמשאית עוברת מולי בקצב שלה או רכב כלשהו מתפתל מולי במרחב מוגבל מדי. הכבישים הללו לא מאוד מטוילים כך שהאירועים הללו מעטים ולא תדירים. אבל עדיין – הם חלק מהעיסקה כשאני מסיעה את המשפחה.
והנה, אני נוסעת, בהתחלה על כביש מחוספס, לפעמים בערפל. עכשיו על כביש מוצף מים, בגשם שוטף, לפעמים בערפל כל כך סמיך שהנהיגה מסתמכת על מישוש במקום ראיה. ואני לא צוחקת. טוב שיש פס הרעדה באמצע כדי לסמן לי איפה הנתיב שלי נגמר, התנאים קשים, החושך עמוק, התהום תלולה ואני שלווה. איך נהייתי ככה? אני חושבת שזה בגלל טיפול חדש שהתחלתי השבוע, טיפול בחיבוקים, שנפל עלי במקרה אבל התלבש בצורה הכי מדויקת. הורמוני מתח לא מסוגלים לעמוד בטיפול כזה, מסתבר.
בצפון אמריקה משתולל עכשיו גל קור. אצלנו משתולל גם חום. האביב בא לבקר הרבה לפני הזמן. מחר בבוקר העולם יהיה משטח קרח.