יום הורים, שקט ממש

ביום שישי הגיע אימייל מהתיכון של הגדולות שביום רביעי יערכו פגישות הורים-מורים ושנקבע במזכירות. נזכרתי בנובמבר אשתקד, עת נערך הסבב הראשון של הפגישות. אז זה היה סמטר אחר, מורות אחרות, ואני הייתי בישראל. יובל הלך ואני נשארתי בערפל. אני זוכרת שתהיתי איך המספרים מסתדרים, אם כל מורה מקדישה שעתיים לפגישות הורים ופגישה לוקחת רבע שעה, כמה תלמידות יש למורה?

מיהרתי לדבר עם הבנות כדי לברר מי המורות שלהן כדי שאוכל לקבוע פגישות בחלון הזמן שיש לי לפני האימון בעיר. לכל אחת יש ארבעה מקצועות. ויתרתי על ג'ו המורה לספורט (הוא ממש לא מעניין אותי), על המורה למדע של אור שיובל כבר פגש, על המורה למתמטיקה של אור ששמה הולך לפניה (בזבוז זמן ללמוד אצלה, לא כל שכן לפגוש אותה מחוץ לשעות הלימודים) ועל המורה לסושיאל של נטע שזכתה בביתנו לכינוי "תחת עצל". מה נשאר?
אור הלכה בשבילי למזכירות ביום שני ("תלכי על הבוקר, שלא יתפסו לי") כדי לשריין לי כמה חלונות זמן עוקבים. היא מצאה לוחות זמנים פנויים, פתוחים, ריקים ומבהיקים בלובן.
ביום רביעי נסעתי אחה"צ לבית הספר כשבאחורי הואן מקרקשת מכסחת דשא. מגרש החניה מול בית הספר היה ריק מאדם ונאלצתי להוריד אותה בעצמי, עניין לא פשוט בהתחשב בזה שהייתי אמורה לשמור אותה אופקית שלא ישפך עלי דלק.
הצלחתי.
חיברתי את ידית הדחיפה וצעדתי פנימה לתוך הבניין. זה נורמלי להסתובב עם מכסחת דשא. לא ככה?
בית הספר קיבל אותי בקול דממה דקה. צעדי הדהדו באולם הכניסה הריק, איפה שלא מצאתי שום רמז למיקום הכיתות של המורות השונות. כנראה שאת המידע הזה הייתי אמורה להביא מהבית.
מצאתי עוד אישה שהסתובבה ללא תכלית נראית לעין מול המזכירות השוממה. שאלתי אותה למיקום הסדנא של מר שוֹ. היא החמיאה לי על המכסחת, אמרה שאין לה מושג וגלגלה את השאלה לאישה אחרת שיצא מדלת לא מסומנת. אולי יש לה מידע פנימי. האישה הודתה שמר שו נמצא מאחורי אותה הדלת ממש ושהיא תעדכן אותו שמישהי מחפשת אותו.
"תגידי לו שהוא יכול לזהות אותי לפי מכסחת הדשא"
כן, נראה לי שאני היחידה כאן שמסתובבת עם מכסחת. או מסתובבת בכלל.
עוד אני קוראת בעניין חלקי פוסטרים ותמונות מחזור והנה מופיע איש, מסתכל עלי במבט תוהה ושואל אם אני אמא של <שם שאינו אור>. אני שואלת אם הוא שו והוא מצביע על הדרך לסדנא. אנחנו הולכים לנו בשלווה לאורך עשרה מטרים בערך, לפני שעלינו לפנות ימינה במסדרון. עד הפניה הוא מספיק לספר לי כל מה שיש לו להגיד על אור. הדברים הרגילים. שהיא מעולה, מאורגנת, רצינית, מסורה. נו, אור.
בשלב הזה הוא שואל אותי אם יש לי איזשהו נושא שמטריד אותי או דאגה, או בקיצור – למה באתי?
אני מבלה את שלושים המטרים הבאים בהסבר שאני לא מכירה את המורות והמורים בבית הספר הזה, אין לי מושג מי מלמדות את הילדות שלי ושבאתי כדי להכיר. נראה שהתשובה שלי מקלה עליו.
אנחנו נכנסים לסדנא. שולחנות עבודה, כלים מסודרים על הקירות, רשימת שמות ולידם סוג הפרויקט על הלוח, מכסחת דשא על שולחן וכמה אופנועים ממש ממש קטנים פזורים על הרצפה.
הוא מגלגל את המכסחת קרוב לאחד השולחנות, מצביע על השם של אור על הלוח וסימן השאלה שלידו ואומר לי: "עכשיו אני יודע מה הפרויקט שלה"
מסתבר שעד עכשיו היא למדה על מה שיש מתחת למכסה המנוע של אוטו (כולל שלל פירוקים והרכבות) ועכשיו כל תלמיד נדרש לבחור פרויקט אישי. האופנועים הללו הם פרויקטים אישיים, ואור תעשה תחזוקה למכסחת שלנו ואולי גם למשור השרשרת, אם הזמן יתיר.
אנחנו ממלאים את הזמן בשיחות על נושאי הלימוד שלו, סגנונות תלמידים ולקינוח מבקרים בסדנת הנגרות הצמודה.
הוא נותן לי הסברים איך למצוא את המטבח ואנחנו נפרדים לשלום בחיוך.

בקצה השני של בית הספר מצאתי את המורה לבישול. אחר כך תספר לי נטע שכשהמורה גילתה שנרשמתי להיפגש איתה, היא שאלה את נטע אם יש איזושהי בעיה.
"מה הסיפור", שאלנו את אור ונטע, "רק אם יש בעיות נפגשים עם המורים?"
והן ענו, בהרבה מילים, שכן.

חמודה המורה לבישול. הראתה לי את הקלצונה שהכיתה של נטע הכינה היום (או כמו שקוראים לזה באנגלית: קלזון. בעעעעע ). הם בשבוע פיצה.
היא סיפרה לי כמה נטע מעולה, בבישול, ובכל התאוריה שמסביב, וכמה היא מנומסת ומכבדת (מתי, מתי חלק מהטוב הזה ישפך עלי?) ועל זה שהיא עכשיו חלק מקבוצה חדשה, ביחד עם שלושה בנים ושהיא הבוס של הקבוצה והם אוהבים את זה. ("הם אומרים לי – נטע מחזיקה אותנו קצר. בקטע טוב"). אז עכשיו אחרי שיש לה כבר את כל החלק של הבישול, היא עובדת על כישורי מנהיגות והובלה.

אחרי שבנינו אמון העליתי את העניין ההוא שמציק לי כבר שבועיים. זה שיובל נפנף בו מולי כמו בד אדום כשהוא מחכה לראות איך, את מי וכמה מהר אתקוף.
"זה נכון מה ששמעתי? אתם משתמשים במרגרינה?"
היא זזה בכיסא בחוסר נוחות והסבירה. שזה עניין של מחיר. ושל חיי מדף. ושכל בתי הספר האחרים שבדקה משתמשים במרגרינה. ושהיא לא זאת שמחליטה אלא המורה השניה שמריצה את ארוחות הצהריים, היא חדשה וזמנית.
אני לא בעניין של להפריע למורות לבצע את עבודתן הקדושה והקשה. אבל זה מעבר לקו האדום. אחרי דיון קצר הסכמתי לחכות עם המכתב הנזעם עד שהיא תראה מה היא יכולה לעשות. מי יודעת, אולי המורה הזמנית לבישול תהיה זאת שתוביל את המהפכה.

הפגישה האחרונה היתה עם המורה הג'ינג'ית שבדיוק החליפה שם ("התחתנה והחליטה לקחת את השם שלו" תספר לי אור) ועם המורה המתלמדת שעובדת בצמוד איתה שסיפרו לי ניסים ונפלאות על שתי הילדות המאממות שלי. הן מלמדות את שתיהן, את אור כבר רבעון שני, נטע עוד חדשה להן. אבל היא כבר מראה רצינות.

בדרך החוצה אני רואה מישהי מסתובבת במסדרון והיא שואלת אותי אם אני מחפשת אותה. לא, אני מחפשת את היציאה. "די שקט פה היום, הא?" אני אומרת, והקירות עונים לי "הא…הא.. הא…", "זה כבר סמסטר שני. מי שרצה כבר נפגש קודם" היא מפטירה ושתינו יודעות שזה לא נכון.

אבל אני באתי וקיבלתי את מנת הנחת שלי.

למחרת היום אור פירקה את המצת ופילטר הדלק מהמכסחת וביום שאחרי, כשנסעה לעיר להפגין, היא עצרה בחנות של המנועים הקטנים ("תזהי אותה לפי הריח של הטסטוסטרון שנודף ממנה") וקנתה חדשים חלופיים. הם אמורים לעבור החלפה כל שנה או ארבע ובמקרה הזה, זה לא קרה מעולם. היא גם תשחיז את הלהב ותנקה מה שצריך.
טוב שיש אור טוב שיש מר שוֹ ללמד אותה את הדברים שההורים שלה לא יודעים.
זה נחמד, התיכון הזה.