24 תלמידים ותלמידות יש בכיתה של קשת, כיתה בתפוסה מלאה. טל הוא לא חלק מהכיתה אבל יהיה בשנה הבאה אז בינתיים, בתקופת ההמתנה (הוא ממש רוצה) אנחנו מנסות ללמד אותו קצת הלכות כיתה. את יודעת, זה שזאת לא הבמה שלך ויש כללי משחק, שאפשר לפעמים להפסיק לדבר ולתת לאחרים הזדמנות, להתנהל בקבוצה, להתחשב באחרים, לפעול לפי הכללים לטובת הכלל. כאלה מין.
היום זה היה ניסיון ראשון. רוקסי אמרה – יציאה בתשע. אז הגענו בתשע עם כובעים ובלי אוכל או מים כי רבאק, שעה וחצי בחוץ בעיקר בצל, אני לא לוקחת תיק.
טל קיבל לוח כתיבה כמו כולם (טל מת על לוחות כתיבה ומשימות), רוקסי נתנה הוראות למה לשים לב, על מה לחשוב ומה לכתוב ויצאנו לדרך.
והנה החלק המגניב.
יצאנו מבית הספר. עברנו ליד גן השעשועים שנעקר וחלקיו החדשים העטופים המפוזרים מסביב, נופפנו לשלום למנהל בית הספר שזרח מאושר בבגדי העבודה שלו, המלוכלכים, הלכנו איזה 150 מטר, אולי אני מגזימה, אולי זה מאה, והיינו בטיילת. משם הלכנו עוד כמה מאות מטרים עד לראש המסלול של ואלהאלה (השמורה שגובלת בסלוקן) כשאנחנו עוברים לצד ומעל הנהר והנה אנחנו בתוך יער, על שפת אגם, עם כל הטחב ורעש הזרימה של המים שעוזבים את האגם.
זאת כיתת ג'-ו' אז הנחיית הסנדויץ' (אתם צריכים להיות ביני ובין ארין) לא תפסה טוב. ניסיתי להיות מועילה ולקחתי על עצמי את המאסף. בגלל זה התמונות של הגבים.
הגענו לנקודת עצירה (חוף חולי בין השביל לאגם), ישבנו, רוקסי עשתה את מה שתכננה (דיברה על מערכת אקולוגית ושרשראות מזון) ואז אספנו עצמנו וחזרנו את אותה הדרך ממש. הפסקת עשר עוד לא התחילה.
וכך זה היה. פשוט כזה. בלי יותר מדי היערכות.
תמונות.
ממש מתחת לבית הספר, הטיילת. בצמוד זורם נהר סלוקן.
חוצים את הגשר שמעל הנהר כדי להגיע אל ההר שמשיק לנהר.
משמאל הר, מימין פי נהר. הולכים על שביל עפר שהוא הכביש של השכונה הזאת. גרים פה אנשים.
ממשיכים בצמוד לאגם.
הגענו לתחילת המסלול. נכנסים לשמורת וואלהאלה.
מהדברים האלה שיש בין העצים. טחב. אני אוהבת טחב.
לא מרשים השביל. צונן ונחמד. הגדה המערבית של אגם סלוקן.
מתחת לשביל יש פתאום חוף חולי. יורדים כולם מהשביל ומתפזרים ברחבי החוף.
מבט מהחוף אל הגדה הנגדית של האגם
מבט מהחוף אל סלוקן
נגמרה הפעילות, כולם צועדים בחזרה.
יוצאים מהשמורה בפי הנהר.
חוצים את הגשר שמעל הנהר. בחזרה לתוך סלוקן.
בכיתה. טל נאחז בסטטוס הזמני שלו, יושב על הספה ומסיים את המשימות שעל הדף.
קשת במושבה.
כשחזרנו משם נסעתי לנלסון. ידעתי שזאת הולכת להיות נסיעה מטופשת אבל היתה לי סיבה לעשות את זה בכל זאת. הוספתי סידורים על הסיבה הרשמית (מצאתי ארנבי שוקולד מעודפי פסחא בחצי מחיר! שוקולד באיכות גרועה שבגרועות אבל איזו שמחה אצל הילדות לקבל יצור ענק משוקולד).
הסיבה הרשמית היתה bottle drive של הקבוצה שלי.
אני לא מתה על צורת גיוס הכספים הזאת אבל משלימה איתה.
הקבוצה שלי ארגנה אחד, ככה די מהיום למחר, בשביל מדי לקבוצה.
אני לא מבינה מה הבעיה להגיד לכל משתתפת – שלמי ארבעים דולר (או כמה שזה עולה) בשביל החולצה שלך. במקום זה – אוספות בקבוקי פיקדון, ממיינות, מבלות שעות, ומרוויחות גרושים. זאת לא הפקת הענק של תכנית הווילדרנס המקומית שמשיגה מעל 3000 דולר ביום כזה. ממש לא.
אבל אני שחקנית קבוצתית. אז באתי. אספתי את ג'יימי (שעד לדקה האחרונה, בה שאלתי אותה מאיפה המבטא שלה, לא הבנתי למה אני לא מבינה מה היא אומרת. אוסטרליה, זאת התשובה), איתה אספתי את שקיות הפחיות שלה ומשם נסענו לכתובת אחת לאיסוף שהיתה לנו. ככה זה כשמתחילות לפרסם שלושים שניות מראש.
משם הלכנו למרכז ההפקדה שהיה מרשים מאוד, עם שולחנות יעודיים, מגשים שמחזיקים בדיוק 24 פחיות, עגלות וכפפות ח"פ לנוחיות הקהל. היה דביק אבל הכפפות הפכו את ההליך לבלתי מגעיל.
מיינו. הפקדנו. יצא מזה 17.5$ שזה פחות ממש שעלה לי הדלק לנסוע לנלסון. שעה התעסקות, שעתיים נסיעה. סבבה. תרמתי את חלקי.
(תראי שיניים, היא אמרה לי, שיראו שאת שמחה).
תמונה היסטורית לא קשורה. טל בן חודש, על אור בת רגע לתשע.
לקינוח,
תמונה של האזור המטויל, שפרסמה Ashley Voykin. בטח לא צילמה את זה בטלפון ישן… 
זה המקום בו האגם נשפך לנהר. משמאל – מסלול הטיול למרגלות וולהאלה.
