יום שלישי: אנו באנו

הרבה יותר נחמד במוטל הזה. אפילו ששם היו שני חדרי שינה וסלון (נגיד) ודלתות שאפשר לסגור כדי להפריד כוחות. כאן יש חדר אחד אבל הוא לגמרי לא עושה לך לבכות.

הטיול הזה תוכנן להיות טיול עירוני. בכל זאת – באנו לעיר גדולה. כשפטפטתי עם אשת הקבלה במוטל6 ושאלתי אותה מה יש לעשות כאן, היא התחילה לדבר על מסלולי טיול ואני עצרתי אותה לפני שהעמיקה ואמרתי לה -באנו מסלוקן, טיולים יש לנו בבית (ליטרלי בחצר האחורית. ואנחנו לא מטיילות אותם. אנחנו חוות אותם בדיפוזיה).
אנחנו נהנות מההיצע של חנויות מכל סוג בכל בלוק, שוב, בעיקר בלי לעשות בהן שימוש, נהנות מזה שבמרחק הליכה ממקום הלינה שלנו יש מסעדה מכל ז’אנר אפשרי. כן, במרחק הליכה, למרות שזה לא משהו שהולכות פה. אנחנו באזור בו זזות עם אוטו. אנחנו הולכות וזה חריג.

את הבוקר התחלנו עם ביקור בקניון, כדי להוציא את זה מהמערכת של קשת. מסתבר שזה במרחק הליכה מהמוטל, מה שהופך את זה, באופן שאף אחת מאיתנו לא מצליחה להבין כי באמת שאין שם כלום, למגרש המשחקים של קשת.
אני לא מתכוונת לריב עם זה. רוצה קניון? קחי, עד שיצא לך מהאף.

גם טים הורטון אני מנסה לתת להן בהצפה. שיפטרו מתחושת החסר.
רוצות שתיה? כריכים? מאפים מתוקים? קחו. לבריאות (לא בדיוק).

אנחנו לומדות את השפה. ואת התפריט. ואת הגדלים. ושהשוקו לא מספיק שמנתי כמו שהוא יוצא מהמכונה ושהקפה שאני עשויה לרצות הוא אמריקאי קטן כפול שמנת. אבל אני לא חייבת כי זה לא קפה טוב או משהו.

בקניון אין מה לעשות, כבר סיכמנו, אז קשת הולכת לעשות כלום לאורך ולרוחב וכל היתר הולכות להסתובב בסטייפלס, כי אם כבר להסתובב אז בחנות של ציוד משרדי.

ואז סיבוב טימי כדי להעמיס סוכר ויאללה, אפשר להתחיל את היום. כבר צהריים.

את ״פורט סטיל״ אני מכירה מזמן, מרחוק.
זה אחד משני היעדים השנתיים של חבורת החנבים המקומית. מחנה אורנים בשבוע הראשון ללימודים, בכל שנה, ופורט-סטיל מדי פאביב.
מורקים משני היעדים סופרו רבות לפני שהתרציתי והצטרפתי למחנה אורנים וכמובן שמיד אמרתי – למה לא באתי קודם.
אבל פורט סטיל היה מעבר לקו האדום. כי בניגוד למחנה אורנים, שנמצא מרחק שעתיים נסיעה מהבית ובו כל צרכיך מסופקים (אוכל ותעסוקה, לך ולילדות), פורט סטיל זה ארבע שעות מהבית ושם את צריכה לבשל לילדייך בתנאים של פעם (תנורים מוסקי עצים וכו׳) והשינה היא בחדרים משותפים. עוד חומר לסיוטים.

אבל קשת כן היתה פה, הצטרפה למשפחה של חברות שכן עשתה את המסע מדי שנה. אז היתה לנו מדריכה מנוסה שיכלה לספר לנו מה הם עשו שם, לפני קוביד.

פורט סטיל היתה עיירה אי אז בימים בהם הגיעו לפה אירופאים בחיפוש אחרי זהב. היום היא עיירה משוחזרת. יש שם רחובות על רחובות של בתים פרטיים, ציבוריים ובתי עסקים. חלק מהמבנים הם מבנים מקוריים משופצים, חלק משוחזרים מן היסוד (נבנו בהשראת המקור) וחלק הועתקו לשם ממקומות אחרים כדי להשלים את העיירה.
מוזיאונים מהסוג הזה עושים לי התרגשות.
כשהחנבים באות לפה, זה לכמה ימים והן הופכות לחלק מהתפאורה עבור מבקרות יומיות. הילדות והאמהות המלוות לובשות בגדים בסגנון ההוא ומקבלות סדנאות ושיעורים בהתנסות מלאה. הן מייצרות מסמר עם הנפח, אופות עם האופה, מכבסות ביד, לומדות שיעור בבית הספר בעל החדר היחיד וכו׳.

הגענו, התחלנו להסתובב.
זה מקום מעולה לילדים עם הרבה מרץ כמו טל. יש הרבה מרחב להתרוצצות והרעשה.
השירותים, נרגעתי לגלות, לפחות אלו שבמבנה הכניסה, הם מודרניים.

יש שם הרבה סוסים, בפורט-סטיל המשוחזרת. אני חושבת שבימים כתיקונם (לא ימי קוביד) יש כרכרות רתומות לסוסים. אבל לא על הסוס אני רוצה לדבר אלא על הברז.
אני זוכרת, מ״בית קטן בערבה״ (שבערך פעם בחצי שעה, במהלך הביקור הזה, אמרתי, בלב או בקול, שאני לגמרי הולכת לצפות שוב בסידרה) שהיה להם ברז עם ידית שהיו מפמפמות כדי שיזרמו החוצה מים. אני מניחה שהיתה שם משאבה ידנית והמים הגיעו מאיזושהי באר. הברז שבתמונה (יש שם ברז) הוא מודרני ונראה לי שהוא בהשראת הברז ההוא. אבל הידית היא לא סתם, ידית מסתובבת לא היתה עובדת כאן.
מה שקורה עם ברז רגיל, כזה שנמצא בקצה של צינור והוא פשוט שסתום שמאפשר או חוסם מעבר של מים, זה שמצדו האחד יש מים ומצדו האחר אין (כשהוא סגור). מה שאומר שיש שם תמיד צינור מלא במים. זה לא בעיה בטמפרטורות מעל ארבע מעלות אבל מים קפואים יכולים לפוצץ צינורות. זאת הסיבה שמקובל לסגור את השיבר של החצר בסתיו. אבל הברז הזה בנוי כך שכשהוא נסגר, המים לא רק מפסיקים לזרום החוצה אלא גם מתנקזים החוצה מכל הצינור המוביל לברז, מספיק עמוק באדמה בשביל לא להיות בטמפ׳ מתחת לאפס. זה מאפשר לך להשקות את חיות הבית בחורף בלי לסחוב דליים מהבית.

בשלב הזה נכנסתי ל״מכולת״ שהיתה, ממש כמו ב״בית קטן בערבה״ – חנות של הכל. בדים וכובעים, מזון, ממתקים,…
צילמתי סדרה של תמונות בתקווה לתפוס את הכל ומכיוון שאני מבינה שתצוגת גלריה זה דבר די מוגבל שחותך את התמונות, אעלה אותן אחת אחת.

ממשיכות לטייל בעיר

יש כמה בתים ששימשו למגורים שמשוחזרים גם מבפנים. זה המסוים היה של אדם מבוסס מאוד. היתה לו אינסטלציה פנימית כבר ב1898!

רגע לפני שעזבנו הייתה לי שאלה שלא מצאתי עליה תשובה באף אחד מהבתים בכל הרחובות שבדקנו ביסודיות, ולכן שאלתי בקופה:
איפה בתי הזונות?
כי אני יודעת, העיירות הללו נתנו לכורים מקום לאכול ולשתות, מקום לכבס, לקבל טיפול רפואי, להצטייד במה שצריך, וגם – שירותי זנות. זה היה מרכיב חשוב בכלכלה.
בסלוקן אני יודעת שהעיירה הסמוכה, ברנדון, שעל שרידיה יושבת השכונה שלנו, היתה רובע החלונות האדומים של סלוקן.
איפה היו הזונות של פורט סטיל?
קיבלתי על זה תשובה אבל באותה הנשימה נדרשתי להסביר לכמה מילדי מה זה בתי זונות.

מסתבר ש״נשות הלילה״ היו כולן מעברו השני של הנהר (יש נהר באחת התמונות. לצדו עוברת מסילת הרכבת שגם היא אבן יסוד בכלכלה. אחרת איך יגיע הזהב מההרים לאן שצריך?). מי שהזדקק להן נאלץ לכתת רגליו עד אליהן ובתקווה לא נרטב בדרך. בימי רביעי הן הורשו להיכנס לעיר. אני מנחשת שימי רביעי היו ימים ידועים ככאלה בהן את לא רוצה שיקדחו לך בשן.
בכל מקרה, נשמע שהיחס הבלתי מכבד, הדו פרצופי, דו ערכי לזונות הוא עניין שהולך איזה מאה חמישים שנה אחורה.

היי שלום פורט סטיל. אולי יבוא יום ואייצר בך מסמר בעצמי.