אני אנסה במשך כמה דקות לא לדבר על קים. נראה אם אני מצליחה.
אתמול התרחש עבורי האימון הראשון בתחנת הכיבוי שהיה ללא מסיכות.
זה היה מאוד משמעותי עבורי.
הצטרפתי לכח המתנדבים (כמעט, כמעט יכולה להגיד מתנדבות. אתמול היינו חצי!) לפני כמה חודשים, מתוך רצון למלא צורך (כי יש צורך במתנדבים פה. אם אין אנו לנו מי לנו. יש עובד אחד בתשלום בתחנה של סלוקן. זהו), אחר שהתגברתי על הפחדים שלי (בעיקר הפחד להגיע לזירה של תאונה ולמצוא בה ילדים מתים), אחרי שאנג'ל באה וסיפרה לי שהיא מתחילה להתנדב ואני הבנתי שזאת כמעט הדרך היחידה שלי להתנדב בקהילה ולראות אנשים פנים אל פנים.
ואיך שהתחלתי קוביד נהיה חריף והאימונים בתחנה עברו למתכונת למידה מרחוק. זאת אומרת – תיאוריה בזום.
ואיך אני אגיד את זה, לשמוע הרצאה על סוגי ברזים וצינורות זה מעניין אבל רק בשעה הראשונה.
אתמול באתי לאימון, כולי עוז ועזוז, ומצאתי חלק עם מסכות וחלק בלי ועל הפנים שהיו גלויים היו בעיקר תהיות. אבל אז לקחנו את עצמנו החוצה כי האימון היום הוא מאוד מעשי. וכל המסכות נשרו.
ריק, שהוא האדם הכי מנוסה בשטח, זה שמכבה אש עוד מהימים שהיו עושים את זה עם מכנסיים קצרים וסנדלים תוך שהם אוחזים פחית בירה ביד אחת, זה שצ'יף דוִוין מבקש את אישורו בכל פעם שעולה הספק, זה שמוגדר להיות המפקד הישיר שלי, לכשיבואו ימים שאני ממש אצא לקריאות,
שמע שהיום נתאמן על צינורות ועוד לפני שהסיר את המסיכה כדי שאראה לראשונה את פניו, עוד בעודנו בתוך התחנה, התחיל לרטוט מהתרגשות ואמר: הכי אני רוצה להראות לכם איך מחליפים גומיה. זאת המיומנות החביבה עלי. תראו. ואז הוא שלף קצה נקבי של צינור כיבוי, שלח אצבעות פנימה ושלף גומיה. ואז הסביר איך מקפלים אותה ודוחפים פנימה שתיפתח במקומה.
כמו טמפון סיליקון, מלמלתי לעצמי מלמול פנימי. בקצה הנקבי של אישה.
בחוץ סידרנו לעצמנו תאורה סביב ברז הכיבוי ואז למדנו איך להתחבר אליו בשביל לקחת מים (אל הכבאית, לא ישירות לכיבוי האש, כי המים יוצאים בלחץ עירוני עלוב של 60 psi שאני מניחה זה פאונד לאינץ' מרובע כי טפו אמפריאל. ואנחנו רוצים לפחות מאה).
בכל מקרה, יש פרוצדורה של פתיחה מפה, שטיפה של הברז, חיבור מפה וחיבור משם ועוד. הכל בקטרים גדולים ובשטף רב.
והכל בביגוד מלא. שזה נחמד מאוד בטמפרטורה מתחת לעשר מעלות. מה שיש עכשיו.

חיכיתי לתורי בסבלנות ואז עשיתי את כל הסבב, ונשטפתי, כמה שנשטפתי, וכמה שנהניתי!
ומה למדתי? שברז כיבוי כזה, שאפשר לחבר אליו צינור כיבוי (של, ארבעה צול?) יש רק במקומות עם "ישוב". עם רשת "עירונית" (אני שמה מרכאות כי לא קוראים לזה ככה ולקרוא למקום עם שלושמאות תושבים "עירוני" לא מסתדר לי). אז מכאן ועעעעעעד בית הספר של הילדות (חמישים קילומטר של עמק, כמה אלפי תושבים) אין אף ברז כיבוי לרפואה.
בווינלו יש את הטריק הזה של צינור שהולך מהנהר עד לכביש ובאחריותך לשאוב את המים. זה הכי קרוב לברז כיבוי שיש להם.
לכן חלק משמעותי מההכשרה זה ללמוד איך להביא מים אל האש. איך לשאוב אותם מנהר או אגם ולהעביר למיכליות הכיבוי ומשם לאש.
מעניין, הא?
אתם מבינים, אמר לנו ריק בהתלהבות אמיתית, זה שאנחנו יכולים פה להתאמן על חיבורים ולהירטב ככה, זה רק בגלל שאנחנו בתחנה של סלוקן, אבל שלוש התחנות האחרות שיש בעמק, כשהם מתאמנים כמונו בימי שליש בערב, הם משחקים בכאילו, מתחברים לברז דמה שלא יטפטף לא משנה כמה תסובבי את הראש שלו עם המפתח הגדול שלך.

ועוד למדתי, בשבועות האחרונים, על מדיחים. וזה היה שיעור הרבה יותר ארוך.
כי המדיח שלנו מת בשיבה טובה. לא יודעת אם גיל עשר זה גיל מקובל למדיחים למות אז החבר הזה גסס כבר תקופה ואחרי שנים של שלוש הרצות ביום, ויתרתי לו.
<סיפור ארוך על איך יש מחסור במוליכים למחצה ולמה זמני האספקה של בוש לא הגיוניים, עניינים של שרשרת אספקה דפוקה בגלל סיבות והיעדר מדיחים באופן כללי. דלגי, דלגי>
יש מדיח <דלגי על שיחות עם שירות לקוחות> אפילו מדיח לא תקול.
מה עושה נעמה? הולכת למכללת יוטיוב ולומדת איך להחליף מדיח.
על פניו נראה פשוט. לנתק מהחשמל, לנתק את המים היוצאים מהצנרת של הביוב, לסגור את הברז ולנתק את המים הנכנסים.
דבר ראשון שלמדתי:
למרות שזה לא המדיח הראשון שמותקן בבית הזה, מעולם לא טרחו לקדוח פה חור בדופן הארון כדי שכל הצינורות יעברו כמו שצריך. במקום זה מצאתי עצמי שוכבת לי בארצם של העכברים ומנסה לשכנע צינורות לצאת דרך איזה גילוף שמישהו עשה בקיר. כן, בקיר.
דבר שני שלמדתי:
למדיחי כלים אין תקע. הם מחוברים ישירות ללוח הנתיכים עם כבל אאאאררררווווך.
אם יש משהו שמאיים עלי זה להתעסק בחשמל ביתי.
כן, היתה פה חתיכת צמיחה.
לאתר את הפקק שמשויך למדיח (יש מפה הרי).
לאתר את הפקק שבאמת משויך למדיח (אחד אחר לגמרי, מסתבר).
להזיע המון וכמעט לבכות מאימה.
למצוא את העט הזה שמראה איפה זורם חשמל.
לבקש מנטע שתשמרטף עלי, להזכיר לה איך מנתקים אמא מתחשמלת מהחשמל,
ואז לפרק את המדיח הישן מהחשמל.
צרור משפטים, ליטרים של זיעה.
ואז חיבור, אותו הדבר אבל בסדר הפוך.
קודם כל קדחתי (עם כוס!) חור ראוי בשביל כל הצנרת.
ואז מתברר שהבחור שהזמנתי להתקין לי את הכיור החליף את כל הצנרת ובדרך שינה את הכניסה למי המדיח וזה חצי צול עכשיו ולא מתאים. אבל זה באמת בקטנה כי זה צנרת, זה לא חשמל ופה אני מוכנה לאלתר. אז אחרי פשפוש בציוד הגינון שלי ושל סוזן הצלחתי למצוא מספיק חלקים בשביל לאלתר מעביר מחצי לשלושתרבעי. נראה לי שאני אצלם את האילתור הזה. אני גאה בו.

וחיבור החשמל.
ופתיחת צינור המים.
והפעלה ראשונה של המדיח והפלא הזה מתרחש.
מחר אני ארכיב לו את כל החלקים שאומרים "בסדר" (בעיקר המכסה הזה בתחתית), אוודא שהוא מאוזן וואבריג אותו לארון שלא יתנדנד.
עוד מיומנות. עוד הוכחה לעצמי שאני יכולה. עוד משהו שאני עושה לא כי בא לי אלא כי צריך ורק אני פה.
ומחר בבוקר אני אגיד את המילים שכבר כמה חודשים כמהתי להגיד:
"קשת, תוציאי בבקשה מהמדיח"
ולכבוד זה שהצלחתי פוסט שלם לדבר על עצמי בלי להזכיר את זאת שממלאת לי את הלב ואת הראש, אקנח בתמונה שלי, כמו שאני נראית כשמרוחה לי קים על הפרצוף. (תודו שיפה לי להיות מאוהבת)
