לאהוב בקול גדול

זאת לי פעם ראשונה לכתוב פוסט באנגלית מרצוני החופשי. לא בשביל דיווח או הדרכה לפי בקשה אלא כי רציתי לכתוב וכל מה שהיה איתי זה מחשב העבודה האהוב שלי (מקבוק, נקי, רענן, עם מסך גדול וטוב ומקשים בלתי דביקים), מחשב שלא מדברת עברית. לשמחתי זה בכלל לא עצר אותי, העובדה שלא היתה לי עברית. וזאת עדות לכברת הדרך שעשיתי מאז שהגעתי לכאן. אני יכולה לחשוב באנגלית ולהתבטא באנגלית. אני שמחה על זה. ועכשיו – אתרגם באופן רופף את מה שכתבתי שם לטובת מי שרואות גוש באנגלית והולכות לחטוף תנומה.

זאת היתה תחילתו של שבוע עבודה, יום שני למניינם, בלי שביזות יום אל"ף כי התעוררתי בזרועותיה. אם אני יכולה – אני מנצלת הזדמנויות. והן באות. הפעם זה יהיה רצף של חמישה לילות. חמישה! שלושה אצלי בבית, אחרי שבאה לפה עם הילדים שלה, בעוד הבית מלא בילדות שלי, ואחרי שנשארו מעבר למתוכנן וגם הילדות שלי נשארו מעבר למתוכנן (עברו בית בראשון במקום בשישי).
התעוררתי בזרועותיה (אני יכולה לכתוב את זה עכשיו עשר פעמים רצוף ובכל פעם יעבור רטט של עונג בעורפי). ואחרי שאזרנו אומץ לנתק גופים עברנו לשתות בסלון ואני הלכתי לכתוב. כי הימים הקודמים רקדו לי במח. ואני חייבת לשחרר כדי שאוכל להמשיך בחיים. יש לי מקום מוגבל.

אין לי יחס מיוחד לקפה. זאת אומרת יש לי. היה לי. והוא היה טעון. והייתי צריכה לשחרר את המטען ולהטעין מחדש במטען חיובי. אז הריח של הקפה והטעם שלו נושאים גם רגש אבל אני לא צריכה קפה. אני מסתדרת עם קפה נמס (שלמדתי לכנות "כמו קפה" כדי לא להעליב אפאחת). או עם תה. או עם מים. או עם להגיע לצהריים שלי לשתות כלום.
אבל לקים יש את הריטואלים שלה ואחרי שנדחפתי בינה ובין הקפה בתור הדבר הראשון שנכנס לה לפה בבוקר, אני זזה הצידה ומניחה לה לשוב למסלול. ואני נהנית להיות חלק מהטקס. להתענג על העונג שלה.
מרתק כמה אנשים לוקחים חיבה לקפה רחוק.

אני מסתכלת על הפוסט ההוא התאום ואני מבינה שמה שקורה פה זה לא קרוב אפילו לתרגום. כי אני חושבת שונה בעברית ובאנגלית וזה ניגש לי למקומות שונים במח ובלב. מה אני אעשה. זה מה יש.

בחזרה לסופש.
באו ללילה, נשארו שלושה. זאת פעם ראשונה שהגדול שלה הצטרף לשינה אצלי בבית. בטח שהתרגשתי. בני 14 הם אגוזים קשים.
בני עשר הם הרבה יותר פשוטים.
אוקי, עכשיו אני צריכה לחשוב שניה איך אני מתיחס לבןת העשר שלה. לעזאזל. עברית קשה שפה כשזה מגיע למגדר, או היעדרו. אכנה אותם ג' ואמעד על המקלדת שלי. זה מה שאעשה.
טלי וג' (בןת ה10 של קים) לוקחים הכל כפשוטו.

טל נכנס אלי יום אחד לחדר אחרי שקים אספה עצמה והלכה משם וצפה בי מתלבשת. למה את ישנה ערומה אם יש עוד מישהי איתך במיטה.
למה? כי זה כיף! במיוחד עם מישהי שאת ממש אוהבת.
וזהו. אין יותר שאלות.
הפעם הוא וג', ערים לפני שאנחנו מוכנות לצאת אל העולם, מגיעים אלינו לחדר במשלחת מלאת שאלות (אפשר לאכול גלידה לארוחת בוקר, וכד'). דופקים בדלת, כי הם ילדים מנומסים, נכנסים אחרי שאנחנו מתכסות (אין לי התנגדות לערום אבל זה עניין של הקשר. לא מתאים) ואז, קופצים על המיטה. כי הם בני עשר ויש להם תחושת בעלות על האימהות הללו.
הלו. יש לנו קפה חם ביד.

מתישהו, בערך עשר שעות לפני שבאמת מתאים לנו, אנחנו מקלפות עצמנו מהסדינים עם כתמי הקפה (ופירורי השוקולד. חסרות תקנה אנחנו), שמות על עצמנו איזה קומבניזון ויורדות למטבח כדי לאכול משהו לפני שיוצאות לדרך. יש לנו מאה קילומטר לעבור לאורך שלושה נהרות ובמעלה הר אחד. שני ילדים. וכלב.
נעשה את זה זריז. יש לי מלא שיעורי בית להשלים היום.

ואז קרה משהו מעניין.
הן התחילו להיאסף.
בני העשר. ובני הארבע עשרה. ובנות השבע עשרה.
בעוד אני מזהה מי ליד השולחן ואיזו ביצה היא רוצה, עד שמגישה את הביצה לשולחן, יש שם עוד מישהי או מישהו ועד שאני מגיעה להכין את הביצה שלי השולחן מלא. מפוצץ. אנחנו תשע. ויש מקום לכולן בנח ובנחת וצלחות מוכתמות נשארות במקומן ואף אחת לא הולכת לענייניה.
והלב שלי רחב ושמח כי ככה אני אוהבת את זה. מלא וגדוש ורגוע והרמוני.

ד' הג'ינג'ית יושבת ליד נטע. היא ישנה פה הלילה. ונטע מזכירה לנו את הטיקטוק שהיא יצרה שני קייצים אחורה, בהשתתפות כמה מיושבות השולחן, כולל ד'. אנחנו חוזרות לצפות בפיסת ההסטוריה הזאת. הנה זה, מיד אסביר:

אם השירה לא ברורה, אז זה מה שהוא אומר שם:
אללי
הבחורה הזאת סטרייטית
וזאת לא
וזאת לא
וזאת לא
וזאת לא
וכו'

לא זכרתי את ד' מיום הצילומים המפרך בחצר. אבל הנה היא.
"אז מה", פניתי אליה אחרי שנגמר הוידאו, "את סטרייטית המחמד של החבורה?"
והיא: "לא ממש. זה היה מזמן…."
ואני שואלת, האם נשארו בנות סטרייטיות אי שם? (שואלת בשביל חברה)

ויש את העניין עם הדגלים.
בקיץ הקודם, כשהייתי לראשונה מחליטה יחידנית על הבית הזה (מאמם איך שמשחק המילים הזה היתרגם סבבה), תליתי עליו את דגל הדו-מיניות לכבוד חודש הגאווה והשארתי כל הקיץ.
עכשיו, לקראת הקיץ המתקרב, בגלל שאני רוצה צבע, ובגלל שאני רוצה לצעוק את הרגשות שלי, החזרתי את הדגל ההוא והוספתי עוד אחד ויהיו עוד. עד שנייצג את כל מי שגרות פה או מתארחים פה. ואם היה דגל לסיס-סטרייטיות הייתי מניפה גם אותו כי אנחנו סובלניות ומקבלות גם אותה.

אני יודעת שזה עשוי להיראות מוזר, במיוחד עבור מי שלא מרגישים רצון או צורך להחצין את הזהות המינית/מגדרית שלהם. אבל אני בת 47 ואני רואה את זה ככה:
אני גדלתי בתקופה בה לא ידענו לתת שם לתחושות שלנו כי לא היתה שפה. ולא היה דיבור. ומי שכן זיהו וחשפו את זה – סבלו. אני זוכרת שלפני, כמה זה היה, חמש שנים? נטע מנתה את בנות החבורה שלה ואמרה: זה הומו, זאת ביסקסואל, זאת פאנסקסואל… ואני חצי מהמונחים לא הכרתי. (אגב, לפאנסקסואל יש דגל בצבעי גלידה. משהו מאמם!).
אני מאושרת שהימים עכשיו אחרים והשיחה אחרת ואני רוצה לחגוג את זה. בצבע. ובקול גדול.
ואני יודעת שעדיין יש אנשים ונוער בארונות וחשוב לי להיות מוחצנת וקולנית כדי לאזן את זה.

אני את האישור שלי כבר קיבלתי ממי שהיה לי חשוב לקבל ומכאן כל השאר זה בונוס.
לא מזיז לי מה חושבים עלי ואם זה מרתיע מישהו אז אני לא רואה בזה הפסד גדול.

את הנטיות שלי גיליתי כשכבר הייתי מזווגת ובהיותי אדם מונוגמי מטבעי זה לא הזיז לי לכאן או לכאן.
מאידך, בהיות אותה זוגיות הזוגיות הראשונה שלי אי פעם והיא נמשכה שלושה עשורים, כן נשארו לי כמה תהיות והאזורים הלא מבוררים התחילו להציק לי, כשהגעתי לשנות הארבעים שלי, העשור בו נשים נהיות אפילו יותר חזקות וחכמות מקודם. זה היה גירוד בלתי פוסק והחלטתי ללכת לברר את הרגשות הללו. בתמיכתו של בן הזוג שלי שלא הרגיש מאויים (ובצדק).

אבל אפילו שזה לא עניין גדול זה כן עניין גדול. כי אני בזוגיות ולא יודעת איך להתנהל בתוך זה ועם הפריצה לעולם חדש. אז העזתי וסיפרתי למי שהיתה החברה הכי טובה שלי. והיא היתה מאוד תומכת. ובה בעת התמודדה עם עניינים משלה כי אין לי הסבר אחר למה היא בחרה שוב ושוב להגיד לי שאני בעצם מאוהבת בה, מתחילה איתה ובאופן כללי מעוניינת להיכנס לה לתחתונים.
זה תקע אותי לאיזו תקופה כי הרגשתי כמו איום על גברים, נשים ומה שביניהם. אבל אחרי שאזרתי אומץ וכן סיפרתי לכמה חברות גיליתי שפתיחת הלב יכולה להביא לתמיכה, וחיבוקים, ושחרור. זאת היתה חוויה שונה מאוד מזאת הראשונה. מתברר שהאיום הוא לא אני.

אם משהו עצר אותי כל השנים הללו זאת הייתי אני, והמונוגמיות שלי. אני עדיין רואה בעצמי אדם מונוגמי. אפילו שההגדרה שלי לזוגיות היא בכוונות של הלב ולא של החלציים (במילים אחרות – סקס לא מגדיר זוגיות בעיני). אבל אני זורמת ומיישרת קו ואם מי שאיתי רואה את זה אחרת – אני מכניסה מין להגדרה. אין לי צורך לשכב מסביב.

כשנגמרה הזוגיות רבת השנים שלי, לא בגלל זה, חקרתי ומצאתי וגיליתי שהגוף שלי מגיב לשני המינים (ומה שביניהם) אבל הלב מבקש אישה. והנה הוא קיבל.
עברתי תהליך של קבלה. חיצונית ועצמית ואת המקום הטוב בו אני נמצאת עכשיו אני רוצה לחגוג בקול ובצבע.