במצעד האחרון לפני קוביד, שהיה גם הראשון שלי בנלסון, היו איתי שלוש בנות. הפעם היתה איתי קים. מאז ומתמיד השתתפתי במצעדי גאווה כצועדת, מעולם לא כצופה. אבל רק השנה, לראשונה, הייתי בחוץ. ובתור תחפושת חגיגית החזקתי את היד של אהובתי.
את הילדים של קים פגשנו בנלסון לשם הם הגיעו, כל אחד בלוויות חברה (וכולן מקושטות לעילא ולעילא).
בעוד אנחנו צועדות במרץ לכיוון נקודת המפגש והם יוצאים מחצר מסעדה עמוס אנשות, צעקה לעברם האישה שאיתי: ״הי קווירדוס!״ וזה לבדו היה שווה את הנסיעה, כי איזה עונג נשאר לנו כאמהות אם לא להביך את יוצאות חלצינו והנה, הצלחה מעל למצופה. עשר מתוך עשר. אמליץ לחברותי.
וכך צעדנו במעלה הגבעה לכיוון נקודת ההתחלה של המצעד. בראש קים ואני, אוחזות ידיים דביקות (ממוצ׳י ממולא גלידה שאכלנו בדרך), מפזרות חיוכים רחבים כמו נשיא ביום העצמאות, עם דגלי גאווה פרושים בחלונות הראווה לכל אורך הדרך, מאחורינו הנוער המקושט היטב ובמאסף האקס של קים.
אני יודעת. מוזר.
אבל לפחות זה לא האקס שלי שם מאחור.
אחרי פגישות נרגשות עם אנשים ממזמן ומלפני שלושה ימים (אין כמו ערב משחקים בשביל להכיר נשים חדשות) הלכנו לחפש את סולי, גם היא מכרה חדשה מערב המשחקים. היא בחורה צעירה מפרובינציה אחרת שבמקרה מבקרת פה באזור בשבוע הגאווה. איך אומרים – אין מקריות. ואיך אומרת (אני) – זה הכל מקריות. סולי היא כזאת שמש. מצאנו אותה ואת השיער הוורוד שלה, אמרנו לה בואי רגע, והיא במתיקות של בת עשרים מול מטרוניתות נחושות באה. בסה״כ רצינו להכיר בינה ובין ליאו כי ברור לנו שהחיבור האמנותי ביניהן יהיה פיצוץ. וגם רצינו שישפך עלינו עוד קצת מהאור הזה.
אז צילמנו כמה תמונות גרועות ממש (כי באמת, אין תנאי תאורה מחורבנים מאלה, כבר עדיף בחושך) ואז רצינו לשאול אותה מה הסנאפצ׳אט שלה כי מסתבר שככה אנשים מתחת לגיל שלושים מחליפים פרטי קשר. אבל אין לנו סנאפצ׳אט, אז הושטנו לה טלפון שתמצא עצמה באינסטגרם ותוסיף לנו. לפחות זה לא היה טלפון חוגה.
כשהמצעד התחיל לזוז התבוננתי מסביב אל ים הבנות שהתגלגלתי איתן במיטה בעבר (לא באמת ים. רק כמה טיפות) והרהרתי לי כמה זה ברור כשזה זה. כמה זה קל. כמה עמוק. ובטוח. אלו היו הרהורים שטוחים כי המוזיקה וההמולה.
היו שם בודדותים, וחבורות וגם קבוצות מארגונים שונים, כמו ארגון האחיות, אני חושבת שראיתי איזה ארגון מורות והיו שם לפחות חמש כנסיות שונות. כנסיות, כן. אני זוכרת שקייט היתה אומרת לי, כשהייתי מתגרדת עם שירי חג ומועד, שאני יכולה להחליף כל ״ישו״ ב״אהבה״ וזה יגרד פחות, תוך שזה שומר על המשמעות המקורית. אני חושבת שהכנסיות הללו הלכו על פרשנות דומה.
רציתי להצטרף למצעד.
״עוד לא״ אמרה לי האחת. ״אנחנו לא נצעד מאחורי זה״. הרמתי ראש לטנדר עם רמקול שפלט קולות שהכאיבו לי באוזן. ״אנחנו נלך איפה שיש מערכת סאונד טובה״. וכך מצאנו עצמנו צועדות כמו מלכת אנגליה ומלכת אנגליה השניה (אין מלכים בחפיסת הקלפים הזאת) כמה צעדים לפני המשאית המאספת. זאת עם הבחורים החטובים במכנסונים מבריקים. זאת שקים רוצה להיות עליה בשנה הבאה אבל יודעת שאין שם בפינת המשאית כיסא בשביל לשבת עליו עם אוזניות מבטלות רעש וסריגה, בשבילי, אז שוב תרקוד על אספלט, כאחת האדם.
היו שם א-נשים יפותים.
העיניים שלי הלכו שוב ושוב לבחור הצעיר שהלך בחצאית, בלי חולצה, בלי פטמות, עם שתי צלקות אופקיות חוצות לו את בית החזה. זה היה יפהפה ומרגש ומילא לי את הלב בתקווה.
החלק הארי של המצעד היה על בייקר, שם היו מלאאאאא א-נשים ישובותים בבתי הקפה ועל שפת המדרכה ועל מעקות ואדנים, תרועות, מחיאות כפיים. לא הבנתי את הקטע של התרועות והיה לי מביך כל תשומת הלב הזאת.
בבייקר מצאנו את ואל, שהצטרפה אלינו. היא שועלת מצעדים ותיקה. הלכה לגדולים. בסאן פרנסיסקו וכאלה.
אחר כך אחליף עם ואל רשמים ודמעות על קן מתרוקן. הבן היחיד שלה הלך לקולג׳ לפני שבוע. אצלי זה היה טרי, אצלה זה היה עמוק.
ואם השם ואל נשמע מוכר, אז אולי זה, האוכל שהיא צדה בדרכה לפגוש אותנו לארוחת ערב בפארק, יהיה תזכורת טובה. ואל זה לא קיצור של ואלרי, זה קיצור של ואל-פותחת-שולחן. אני לא אפסיק להתפעל מהאישה הזאת.
לקינוח, הפרויקט שלקחתי על עצמי ביום שאחרי, יום שני, יום חג העבודה. תכל׳ס הייתי צריכה לעשות את זה ביום ראשון, בסתיו של 2021. אבל מוטב מאוחר מאשר ממש ממש מאוחר ובבקשה להזכיר לי בפעם הבאה שאני לא אוהבת פרויקטים שדורשים סולמות וטיפוס על גגות. אבל זהו. אין לתרנגולות שלי גג שבור.
וזה החדר המאוד מאוד ריק של נטע.
