הילדות אוהבות מסורת, אין פה ספק, והתרבות המקומית שסובבת אותן כבר מעל 12 שנים עושה את שלה. כריסמס זה עניין גדול.
מאידך, אמא שלהן לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות. לא בנושא חנוכה ולא בנושא כריסמס. גם לא בעניין טו בשבט. אז הן לקחו אחריות.
לפני שנתיים, דצמבר היה החודש בו יצאתי מהבית לחודש, לקחתי הפסקת חרדה בה אחרי כמה ימים קיבלתי מכתב פיטורין. בדיעבד (והדיעבד הזה היה מהיר למדי) נעשתה לי טובה גדולה כששוחררתי ממערכת שלא היתה טובה לי ולא היו לי כוחות להשתחרר ממנה בכוחות עצמי. אבל עדיין – פרידה היא דבר קשה והידיעה שאת לא רצויה היא כואבת.
את כריסמס 2020 עשיתי ביחידה שכורה די עלובה, ובאתי לבוקר כריסמס בבית שלי, כאורחת, הבאתי מתנות (אני חושבת שזה היה שוקולד וגבינת בורסן לכל אחת, כולל עצמי, כולל אבאשלהן), הייתי כמה שעות נבוכות והלכתי.
לפני שנה, כריסמס 2021 סימן את סופה של שנת החלמה בה למדתי עצמאות מסוגים שונים וריפוי ורכישה של מיומנויות. שנה חשובה שהתחילה בחושך ונגמרה באור גדול.
הילדות אמרו לי שאבא לא בעניין אז העץ עלי.
זה היה אחד מה״מעולם״ים. תמיד הן עשו את זה עם אבאשלהן.
אז נתתי להן ללמד אותי.
זה הולך ככה:
לוקחות את המזחלת הכחולה הגדולה, זאת שפעם שימשה לירידה במורד של גבעות מושלגות בחבורה (היא באמת גדולה) והיום משמשת לגרירה של עץ, הולכות במעלה הרחוב, נכנסות ליער, עולות למעלה בשביל, ממשיכות למעלה אחרי שהשביל נגמר, עוד ועוד בשלג, עד שמגיעות לכביש הראשי שמחוץ לישוב (כביש 6!), איכשהו טובעות בשלג בניסיון לחצות את העליה שלפניו והתעלה שאחריה, חוצות את הכביש בזהירות, מאתרות עץ מתחת לקווי החשמל, מנסרות אותו במסור ענפים שבדרך נס לא הלך לאיבוד בדרך, מניחות על המזחלת, ועושות את כל המסע בכיוון ההפוך.
צרור תמונות מפריסמס 2021:
2022 היא שנה מיוחדת כי היא השנה הראשונה בה יש לי שתי ילדות מחוץ לבית הרחק מכאן. והן באו לחגים מכל קצוות הארץ.
התכנית תוכננה ויצא שיום שלישי, יום אחרי הגעתה של אור, הוא היום הנבחר ללכת לצוד עץ. זה עניין גדול כי זה ארבעה ימים לפני התאריך שבדרך כלל מסע הציד מתרחש בו (ערב החג). אז גם יוצא שהקדמנו בטירוף.
רק מה, הילדות אצל יובל, אני בעבודה (גומרת מוקדם. בדיוק בשביל זה. ובשביל להילחם בתשישות) וטל אצל חבר מחוץ לישוב ובחוץ מינוס שש עשרה ורוח (לא מזגאויר להיות בחוץ. לפחות לא בשביל נשמה רכה שכמוני) ולנטע יש תכנית לתפוס אוטובוס לבקר חברה והחושך יורד בארבע וקצת. קיצור, יש איזה צהר קטן למשימה ואנחנו צריכות להידחק לתוכו בזריזות או שהתמונה המנצנת של בנות האגר מקשטות עץ הערב לא תצא לפועל.
אספתי את נטע שתתאמן קצת על נהיגת חורף בדרך לאסוף את טל. בעודנו מיטלטלות על כבישים עוטי קרח שיפצנו את התכנית כדי שיהיו מינימום דמעות ומקסימום נצנצים: נאסוף את העץ במקום יותר נגיש ונעשה את זה עם האוטו.
אני יודעת, חילול הקודש. גם קשת חשבה ככה וכמעט סחבה את העץ במזחלת ברחובות סלוקן רק כי ככה סבתא היתה עושה, אבל קול ההיגיון (״יאללה יאללה״) וקרקוש עצמותינו הקפואות חתמו את העסקה.
עצרנו בחריקה ליד החצר של יובל ואספנו את אור וקשת. כולנו באוטו.
המשכנו אלי הביתה, שם קפצתי מהאוטו שאפילו לא עצר, חטפתי את המשור והופ בחזרה פנימה. בקרני אור אחרונות איתרנו את העץ שגדל בצמידות חסרת תקווה לעץ אחר, עץ שהוא בדיוק בגובה הרצויה (תקרה פחות שיבר) ובמיקום הרצוי (מתחת לקו חשמל. אז בעצם אנחנו עושות טובה לחברת החשמל) וכל זה לצד הכביש.
כל אחת ניסרה קצת, צעקנו טימבר, גררנו לאוטו, ומרב שקפוא השלג נשר מהעץ ולא נדבק אליו כמו בימים חמימים של מינוס חמש.
יאללה הביתה.
בבית כל אחת עשתה את תפקידה בלי שהיה צורך לדבר. הבסיס הוברג לגזע, מקום פונה בפינה, ארגז כריסמס נשלף מהמחסן, חצאית נקשרה סביב בסיס העץ, מים מולאו במיכל, קישוטים נשלפו, שרשראות של נורות נתלו, המוני מתנות נשלפו מאי שם (אף לא אחת מהן ממני) והונחו למרגלות העץ.
על הספה ישבה קים, עם סליל חוטי זהב בידה ותיקנה את כל הקישוטים המקולקלים (תוך שהיא ממלמלת ״חבילה של מתלים היתה פותרת את זה ממש בקלות״) והחדר היה צוהל והתמונה היתה, ממש, גלויה. עם נצנצים.
פתאום נטע היתה צריכה למהר לאוטובוס, קשת הלכה לדרכה ולא הרבה אחר כך הבית השתתק, כולן חסרו לבסיסן (הבית של יובל, עד שישי) ואני נשארתי מול ארגז פעולה פתוח ונטוש והמון מחטים על הרצפה.
שלושה דברים הבנתי:
1. הילדות שלי אוהבות את החג הזה והמתנות וכל הטררם. כל כך אוהבות שהן גורמות לזה לקרות. (הן אפילו ביקשו ויקבלו ארוחת חג משפחתית-גרעינית ואף בוקר-כריסמס שזה הזמן בו נערמים להם ניירות עטיפה קרועים על הרצפה).
2. אני נהנית לראות את הילדות שלי שמחות אבל מוכנה להתגמש רק עד גבול מסוים. נגיד, עד כדי רגע לפני בהונות קפואות. ואני לא מוכנה להשתגע עם הכנות וקניית מתנות. (אני הולכת לקנות לכולן גרבי צמר ושקיות של פיסטוקים. פה במכולת. וזהו).
3. האשוח שלנו הוא אורן. יש לי תחושה יש סיבה למה מסורתית זה לא העץ שמכניסות הביתה בחג ושנגלה את הסיבה הזאת בקרוב. (תוספת מאוחרת: לזה שלנו היתה נטיה להגיר שרף. אולי זה?)
עד אז,יש לי פה עץ מחטני מלא באוסף מוזר של קישוטים שנאספו עם השנים. עם אורות שלא הולכים לישון ועם מתנות ארוזות למרגלותיו.
סוף השנה מתקרב. לראשונה מזה הרבה שנים אני חושבת איך אני רוצה להתחיל את השנה, אילו שינויים אני רוצה לעשות.
זאת היתה השנה הכי טובה שאני יכולה לזכור. שנה שהתחילה בהתאהבות והמשיכה בהעמקה. שנה בה נתנו לכל ליפול לנו מהידיים כדי להיות ביחד כמה שאפשר.
יש בינינו מאה קילומטר וזה לא פשוט. זה הרבה נסיעות. הרבה זמן לא בבית. הרבה מבטים מצועפים ממושכים וחיוכים מטופשים ועורלעור. כלכך הרבה עור.
וגם, עליות ומורדות. התרגשות שיא כשסופסוף ביחד וכאב לב של פרידה. על בסיס שבועי.
אבל אי אפשר לתת לכל היתר להישאר שמוט. זה לא בר קיימא ולא בריא. וכל הסינוס הרגשי הזה מעייף, אפילו יותר מהנסיעות.
בסופש היומולדת דיברנו על מיזוג בקיץ, איחוד משפחות באמצע הדרך. ממש, ידענו איפה ומה ומתי. וזה היה כל כך טוב והלכתי לי מרחפת מחמת האושר וההבטחה. הידיעה שכל זה קצוב בזמן ורק עוד שמונה חודשים לסחוב ככה והיא תהיה לצדי כל הזמן.
ואז זה נפל. כי ילדים וזה. משהו עם מעבר בתי ספר לא הסתדר.
עכשיו אני יודעת שהמרחק הפיזי ישאר בשנה וחצי הקרובות ואנחנו צריכות למצוא דרך להיות ביחד ולקבל את כל העור והחום אבל לא להתיש עצמנו בנסיעות. למצוא את החיבור של הלב והמרחק הרגשי הנכון גם כשאי אפשר לגשר על המרחק הפיזי בתדירות הרצויה.
אנחנו נמצא את הדרך.
אין ברירה.
נועדנו אחת לשניה, מצאנו אחת את השניה, ויש לנו את הנצח. עם מה שבינתיים – נסתדר.
אין תמונות אוירת חג אז כמה כלליות מהאזור:
