גלגלים סגלגלות

התעוררנו ליום מעונן, בדיוק כמו זה שחיכינו לו בשביל ללכת להשריה עמוקה במעיינות החמים, כי חום גדול צריך לבוא רק מכיוון אחד. אבל רגע לפני שאני אורזת מגבת ואת עדי וקופצת לאוטו, אני צריכה לקפוץ לקאם – המכונאי טוב המראה (כמו שאנחנו נוהגות לכנות אותו בינינו, האמהות המקשישות, ולצחקק).
אתמול יובל ביקר בKalTire בשביל להחליף צמיגים. לא ההחלפה השגרתית של חורף-קיץ כי את זו יובל עושה בעצמו בבית מאז שהצטיידנו בסט ג'אנטים נוסף, אלא החלפה של צמיגים שבא יומם.
ויש להם קטע כזה בקאלטאייר שהם עושים בדיקה כללית לאוטו וביחד עם החשבון ($600) הם מגישים דו"ח. האוטו עבר יפה את המבחן ברב התחומים אבל היו שם כמה צהובים ואחד אדום בוהק, כלכך בוהק שהבוחן הביא עוד "מומחה" שיהנהן איתו ביחד ויגיד ליובל שאולי עדיף שיפקיד את המפתחות וילך הביתה ברגל. יובל הבטיח להם שהוא גר פה ממש מעבר לפינה ויסע את הפינה הזאת לאט ויצא הביתה. אחרי שעה הוא הגיע והגיש לי את הדו"ח שקובע שבגלגל הימני אחורי המיסב רוקד.
מיסב רוקד. זה נשמע רציני. אני לא רגילה למיסב רוקד, אני רגילה לbushing שצריך להחליף. תמיד חשבתי שזה משהו שקאם המציא במיוחד עבורנו ("שקר כלשהו בשבע מאוד דולר, שבע אותיות") אבל יש בושינג גם בדוח (בצהוב). כנראה שכל המכונאים למדו לספר סיפורים באותו בית הספר

אני תופסת את קאם פותח את המוסך (עפה על עצמי כמה אני זריזה הבוקר), קורא פתק רטוב שמישהו השאיר על שמשה של רכב חונה – כנראה המטופל הראשון הבוקר. ככה גם אני צריכה לעשות, להביא את האוטו לילה קודם. אני מתקשה להתיצב מוקדם עם כל הילדים הללו.
אני מראה לו את הדוח ושואלת אם האוטו שלי הולך למות, כי בדיוק תכננתי לנסוע למעיינות החמים והוא יתקשה לסחוב בסיבובים אם הוא יהיה מת. הוא צוחק ואומר שקאלטייר נוטים לראות שחורות גם כשזה ירוק עם פסים ואז, בעודו מפקיד בידי את הדוח היבש והפתק הרטוב, הוא מטלטל את הגלגל בידיו החשופות (עם האוטו עליו והכל) ואומר –"כן, יש חופש. אבל את יודעת, לאבד גלגל אחורי בואן זה לא כזה נורא, את לא מתהפכת או עפה מהכביש, את פשוט ממשיכה לנסוע ולגרור את האין גלגל"
אז לא מתים מזה או משהו?
"לא, לא משהו כזה. אבל זה כן גורם נזק די רציני לחלקים אחרים באוטו אז תשתדלי לא לאבד גלגל. עד שאת מתקנת את זה תסעי לאט ואל תתרחקי"

אז לא יהיה לי Halcyon היום.

הסיבה העיקרית להגעתי המוקדמת לקאם היתה קשת והמורה של יום שישי – קתרין. לפני שבועיים היא שלחה פתק הביתה ובין היתר ציינה בו "יריד מדע" שיערך מתישהו בעתיד. הצעתי לקשת להכין סוכריות והיא נפנפה אותי בטענה שלנטע יש ערכת ניסויים והיא תשתמש בה. לא התווכחתי.
אתמול בלילה, ב11 בערך, היא ביקשה מנטע שתראה לה כמה דברים בערכה, לקראת מחר. צעקנו עליהן שילכו כבר למיטה, מה זה צריך להיות, 11 בלילה, בלה בלה בלה.
בשמונה וחמישה לפנות בוקר קשת באה לבקש שאני, אני! אראה לה איך לתפעל את הניסוי שמשיג חשמל מלימונים. נטע, אחרי די הרבה ימים ברצף בהם הלכה לבית הספר בעשר או בכלל לא (אני תומכת בתנועה הזאת) יצאה מהבית בערך חצי שעה לפני תחילת הלימודים. למעשה, קשת העירה אותי ברגע שנטע סגרה אחריה את הדלת.
טוב, תביאי את זה.
מה? חסר לך חוט בשביל הניסוי? יש חוט ברזל ליד המשרד של אבא, לכי תביאי.
מה זה? החוט הזה שייך לניסוי? יש לו רק צד אחד חשוף, תני לי לחשוף את הקצה השני, מזל שהשיניים שלי איתי כל הזמן. אז, החוט הזה היה מחובר לשעון? בפנים? את רוצה שאני אחזיר אותו פנימה? אין לי מברג קטן מספיק וגם האצבעות שלי לא בגודל המתאים. קשת, נראה לי שאת לא הולכת להראות היום איך את מפעילה שעון בעזרת לימון.

עד שאני חוזרת מסיבוב הפיזור של קשת ואיסוף חוות הדעת של קאם, טל כבר ער, מתחבק עם אבא שלו. אבל עכשיו אמא פה אז אפשר לשדרג (לפי תפיסתו. אני רק מביאה דברים בשם אומרם: "את אמא אני אוהב יותר").
על השולחן החוברת מהערכה, הערכה נעלמה ברובה, רק שני מוטות מגנזיום מוטלים על השולחן והחוברת הזאת. טל מדפדף.
"אמא, אני רוצה להכין הר געש"
הר געש. הניסוי האולטימטיבי למדען המתחיל. אני זוכרת את התקופה שסשה היה בעניין. כשהוא צולל למשהו הוא צולל. אמא שלו היתה קונה את החומץ בגאלונים ואת הסודה לשתיה בשקים.
אני מניחה כוס קטנה בתוך קערה, מביאה את כל מלאי הסודה שיש בבית (כחצי כוס), גאלון של חומץ, בקבוק סבון כלים ובקבוקוני צבעי מאכל. אנחנו מריצות התפרצות קטנה. טל שמח אבל לא מרוצה. הוא לוקח קערה אחרת, הופך אותה ושם עליה כוס יותר גדולה. עכשיו זה יותר דומה להר געש.
אני משחילה מגש מתחת והוא פוצח בסדרה של ערבובים עד שכל הסודה נגמרת והוא מאושר.
גם אני.

אחה"צ הילדות חוזרות הביתה ומוצאות חבילה שהגיעה. ככה זה, לפחות פעם בשבוע מגיעה אלינו חבילה עם ספרים (אף פעם לא חבילה עם מדפים לספרים) והפעם החבילה כבדה במיוחד ובשביל הילדות. יובל הבחין שבכל רגע נתון יש לפחות שלושה ספרי "Diary of a whipy kid" ("יומנו של חנון") בהשאלה מהספריה ואחרי שנטע כשלה פעמיים להזמין את הספר החדש בסדרה וגם להגיע לאסוף אותו (כי זה היה בנלסון), הוא פשוט הזמין את כל הסדרה, ולא סתם: בכריכה קשה! שני האחרונים כבר הגיעו והיום זאת הקופסא עם שמונת הראשונים. נטע יודעת מיד מי תשמח לחלוק איתה את הרגע – נאיו חברה שלה שנוהגת לפעמים להגיע לplaydate עם הספרים (פשוט לשבת על הספה בסלון שלנו ולקרוא. ואז לקום וללכת הביתה). היא מתקשרת אל נאיו ומזמינה אותה למסיבת קריאה. כמה דקות אחר כך ארבע בנות (מהן שלוש שלי) יושבות סביב שולחן המטבח, קוראות, מקריאות, צוחקות.
עם הסדרה יובל הזמין גם חוברת שעשוע שרוכבת על הצלחת הסדרה (יש שם איזשהו קשר משפחתי. אולי גם קשר רעיוני). הילדות צריכות למלא במרווחים מילים לפי הוראות (שם עצם ברבים, פועל, תואר הפועל וכד'). הרבה צחוקים יש שם, כשקוראות את המילים שהמציאו ביחד עם הטקסט שעוטף אותן. בזכות החוברת הזאת, יש בכיתת גןחובה-ג' לפחות ילדה אחת שיודעת מהם כל חלקי המשפט.

היום הבנתי משהו.
הבנתי את זה בשעה שישבתי ליד הערוגה המכוסחת, בה משתקם בזריזות נלהבת שום הענקים ובאיטיות מבוישת הבלקברי, ושתלתי תותים. אין לי מספיק תותים. הסתכלתי אל החצר של הIsa-Brown שהגיעו אלינו לפני כמה ימים ומאז אין יותר מחסור בביצים.
כל הזמן היה מחסור בביצים וכבר התחלתי לדבר עם רוז, זאת שבאה לפה לפני כמה שבועות ושחררה אותנו מנוכחותם של שלושה מתוך חמשת תרנגולים שהיו לנו (זה כבר היה מוגזם. לא אכפת לי מהרעש, אכפת לי מהתרנגולות המסכנות שהם אוהבים לבוא אליהן בחבורה. רחמנות). יש לה תרנגולות מורשת יפהפיות שמטילות ביצים בשלל צבעים ואפשר להזמין אצלה אפרוחים. היה לי ברור שאם אני מזמינה עכשיו אפרוחים, לפני נובמבר אני לא אראה ביצים אבל לא ראיתי אפשרות אחרת. והנה הזדמנות להוסיף עוד כמה גוונים לתבנית הביצים שלי.
רגע לפני שסגרתי הזמנה ראיתי את המודעה של הבחורה ההיא ממורד העמק שגם היא בעניין של זני מורשת בלבד והיא בהליכי היפרדות מתרנגולות פושטיות. אז באתי והצלתי אותה מ13 פושטיות.

איזה כיף זה שיש מספיק ביצים, שלא צריכה להתקשר בבוקר לכריסטינה ופרן ולשאול אם יש להן ביצים עודפות. זה לא שיש להן המון תרנגולות, זה פשוט שאין להן ילדה שיכולה לגלות שאין לה מה לאכול בארוחת הערב ולהכין לעצמה חביתה מחמש ביצים, או להיות רעבה בין הארוחות ולהכין לה ולחברותיה חביתה מכמה ביצים שהיא מוצאת (אני תומכת בכל התופעות הללו בלב שלם), ואין אצלן חובת אכילת ביצה לפני היציאה לבית הספר. לכן יש להן עודפים.
מאז שהן כאן, החדשות, אני עורכת תחרות בין לול ימין ללול שמאל. בכל ביקור שלי במהלך היום (ויש איזה חמישה שישה. כי אני אוהבת את התרנגולות שלי), בין אם זה בבוקר כדי לתת להן שאריות מטבח ושאריות מכולת ובין אם זה בהמשך היום כדי לתת להן חופנים של שעורה נבוטה (חיטה נובטת יותר בקלות) או צרורות של עשב שקצרתי בעזרת המגל שאהובי קנה לי, אני אוספת ביצים וזוכרת כמה מכל צד ורושמת על הלוח במטבח. בסוף היום אני מסכמת.
לא יודעת אם זה בגלל שהחדשות נזקקו לזמן התאקלמות או בגלל התארכות שעות האור או שזה בגלל שהן קלטו שיש תחרות אבל התפוקה במגמת עליה בימים האחרונה ולמרות שנראה שהחדשות עושות מאמץ וכמעט בכל יום סוגרות בתיקו, הותיקות מקפידות להטיל עוד אחת לפני שקיעה ולנצח. היום זה היה 10:9 לטובת הותיקות וזה אומר שהיו לי היום 19 ביצים. איזה כיף לי

היום הכנתי לחדשות מתקן האכלה לפי ההדרכה מכאן. עכשיו נשאר לי להכניס את מתקן ההאכלה של הארנבות לתוך קופסא עם מחילה ואז כל אחת תאכל את האוכל שלה. עדיף, לא?

היום במכולת, פרנסיס הזכירה לי שיש קצת אוכל תרנגולות מחוץ לדלת ואז הנמיכה טון וסיפרה לי על איש אחד שגר מחוץ לסלוקן שהחליט שמספיק לו והוא מוסר 11 תרנגולות. היא כתבה לי את השם שלו בגב הקבלה כדי שאחפש את הטלפון שלו במדריך הטלפונים (כזה מנייר. אנשים פה משתמשים בכזה) ואפנה אליו בעניין. לקחתי את הקבלה ולא עשיתי איתה כלום.
אחר כך, כשישבתי ושתלתי, הסתכלתי על התרנגולות החדשות שלי שלא הוד להן ולא הדר, הן לא מטילות ביצים כחולות או ירוקות או ביצי שוקולד (בצבע בלבד), אין להן כרבולות מצחיקות, פסים או נקודות, הן לא כסופות או זהובות, סתם תרנגולות חומות שמטילות ביצים חומות גדולות, והרבה. ואז הבנתי: יש לי מספיק תרנגולות. לCrazy chicken lady יש מספיק תרנגולות.