יולי 2016, חלק שני ואחרון

טלי ביקשה ממני תמונה כדי לשים בכתבה אז הלכתי וחפשתי בתמונות מלפני עשר ומשהו שנים ושלפתי שלוש. הנה הן.

יובל והילדות, פעם היה שם גם קקי של פרות

הפעם הראשונה בה יובל ביקע עצי הסקה וכן, זה הר פוג'י ברקע

נטע, בת שנה, נרדמה במהלך ביקור בבית הספר, אז השכבנו אותה במיטת הבובות.

בחזרה להווה.

הילדות הולכות למחנה ריקוד/דרמה (תלוי בילדה. תלוי בשבוע) בסילברטון. זה אומר נסיעה יומית בדרך יפהפיה ומפותלת. זה אומר אריזת אוכל ליום ארוך במיוחד (עם הנסיעות – 7.5 שעות).
בניגוד לבית הספר בו היום היה קצר יותר ופאסיבי יותר (למרות שיעורי ספורט יומיומיים וביקורים תכופים באגם), כאן הן גם פעילות מאוד וגם אין מיקרוגל.
מה שמטריד אותי…
אחרי יום אחד בו הן חזרו רעבות והתעלפו מהתרגשות מסנדויץ של ילדה אחרת אמרתי להן:
סנדויץ?! מסנדויץ' אתן מתרגשות?!? טוב, תקבלו סנדויץ…
והכנתי לחמניות עם זרעונים כדי שיכילו קצת פחות אויר וקצת יותר אוכל, וקניתי בשר מעובד פרוס בעובי בינוני כדי שהסנדויץ יכיל כמה שיותר חלבון, ותיקנתי את כמות החמאה אחרי תלונות (מה זאת אומרת "יותר מדי חמאה?" באיזה מין בית גדלתן?) ואף הוספתי גבינת גאודה כדי להוסיף עוד קצת חלבון וכמה עלים של חסה כדי שלא רק יהיה טעים אלא גם ירעיש.

ומאז כשאני פוגשת אותן בסיומו של יום בקיטנה, השאלה הראשונה שאני שואלת אותן היא: "היה לכן מספיק אוכל היום?", עוד לפני איך היה ומה שלומכן, כי אין כמו החרדה שהילדות שלך רעבו למשך שעה כדי לגרום לך להרגיש אמא טובה.

אבל עדיין, למרות שכולן אוכלות את אותו הדבר (לראשונה בחיי), גם אם לא באותה הכמות, זה לא לוקח לי דקות להכין. כי יש תוספות כאלה ואחרות, שהרי מה שעושות בהפסקות האוכל זה להשוות ולכבד, ויש את החיפוש המתמיד אחרי קופסאות כי עד שהן פורקות את התיק הקופסאות נעלמות במדיח (זריז הבחור שלי) ולתת אהבה עטופה בצלופן או בקופסא, עם השם כתוב לזיהוי קל, זה לוקח זמן. אהבה לוקחת זמן. וגם, אם זה ילך צ'יק צ'ק אצטרך לוותר על זכות הקיטור ואז, איזה טעם יהיה לחיי?

ערב אחד יובל בא אלי ואומר לי שהוא למד היום שאוכל יכול לבוא בשלושה מצבים:
1. טוב למאכל
2. לא טוב למאכל
3. "אה…. תני את זה לאבא"
אחרי ששמעתי את זה לקח לי כמה דקות לחזור לנשום ולנגב את הדמעות וכל היתר כי הוא גילה לי מאיפה הוא יודע את זה. ואני נזכרתי.

באותו אחה"צ הבנות חזרו מהקיטנה ואור ישר פרקה את התיק כי ככה זה אור (גם אחראית וזריזה וגם ראתה איך אחותה מקבלת שטיפה כשנתנה לאוכל של אנשים להפוך לאוכל תרנגולות בגלל עיכובים כאלה). היא באה אלי עם סנדויץ וקצת (יש!! שאריות! זה אומר שהיא לא היתה רעבה היום! אמא טובה!) ושאלה אם זה טוב למאכל. ואני הסתכלתי על השעון כדי לחשב כמה שעות זה היה מחוץ למקרר ואז נזכרתי שיום רביעי היום ובדיוק עכשיו כדאי לתת ליובל משהו לאכול כי הוא תיכף הולך לאייקידו. לכן שלחתי אותה לתת לאבא את הסנדויץ.
ככה זה אצלי, שני כוחות מנוגדים פועלים אצלי, הרצון לשמור על בטיחות במזון והרתיעה מבזבוז. הסנדויץ הזה ישב לו על קו התפר באיזון עדין ובלתי יציב בין שני הכוחות. הייתי צריכה לפעול מהר.

גם הפעם אין לנו את ההופעות של הילדות בוידאו. אבל יש סטילס!

בשבוע הראשון אור ונטע היו במחנה דרמה וקשת במחנה ריקוד. הופעת הסיום היתה משותפת – מחזה מקורי משולב בקטעי ריקוד שתומכים בעלילה. העלילה עוצבה על ידי הילדים המשתתפים והמורים כתבו את המחזה. היו שם פיות שחסמו את העולם שלהן בפני האנשים כי הווי-פי מזיק להן. כותרת המחזה היתה #savethefaries אבל הטלפונים שהשתתפו כאביזרים היו מקרטון (אור הכינה מקופסאות של עפרונות) כי לאף אחד מהילדים שם אין טלפון נייד (אפילו שבאזור ההוא דווקא יש כיסוי סלולרי).

אלת בייסבול ילדותית מתעופפת בחצר, מאיימת על ילדות, פוגעת בחלון.
יובל יוצא ובלי מילים לוקח את טל, מעלה אותו לקומה השניה ומשאיר אותו שם. טל מבין למה הוא הוזז.
אחרי כמה דקות אנחנו שומעים קול מלמעלה: "אבא, נרגעתי, אני רוצה לרדת"
יובל קורא בחזרה: "אתה רגוע? אתה יכול לרדת"
טל יורד, ניגש אלינו ועובד בפעם המי יודע כמה על ההגייה של יובל כשהוא מדגים לו את ההבדל הדק מדי לאזניים בלתי מאומנות כשלנו, בין calm down ל come down.

טליה תרגלה יוגה בכל יום שהיתה פה (בחוץ, על הדשא). היא גם היתה מעולה עם הילדות – יש לה דיבור טוב איתן.
בוקר אחד היא שילבה את שתי המעלות הללו והזמינה את כל הילדות שהיו בבית (4 שלנו + אורחת, בת של וופרים מהיער) לתרגל איתה.

בקיץ הקודם לא ראינו אף דב. השנה, כפי שכבר נרמז בפוסט אחר שפרסמתי בעבר, סלוקן רחשה מדובים.
בחצר שלנו, מחוץ לאזור המגודר (מי שישמע, גדר בגובה מטר, לא משהו שיעצור דובים) יש כמה עצי דובדבנים וכשהם הבשילו, הגיעו דובים מדי יום, כמה פעמים ביום, טיפסו על העצים, אכלו לשובע, שברו ענפים כאילו אין שנה הבאה, הלכו לשכנה לנשנש אצלה, חזרו ואז הלכו לנמנם מאחורי המחסן. בכל אותה העת כמה מטרים משם היה המוטורהום של השכנים הזמניים שלנו והילדים הטעימים שלהם. זה חייב ערנות והילדים למדו ללכת מסביב.
התוצר העיקרי, מלבד ענפים שבורים ואובדן יבול (למרות מאמציה של טליה לקטוף עבורנו בין הביקורים של הדובים), הוא הרבה תמונות של דב.

דובדבן אדום משמאל, דובדבן שחור מימין ובאמצע – דב שחור.

היה ביקור חד פעמי של דב הקינמון המפורסם שמסתובב בדרך כלל בחלקים אחרים של סלוקן. יובל רץ אחריו וצילם אותו כדי לוודא שלא מדובר בגריזלי – כי הצבע מתאים.

יורד מעץ אחד, מטייל בקלילות על הגדר ועובר לעץ השכן

תכל'ס – הוא אוכל דובדבנים שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם, אפילו עם סולם. אנחנו צריכים לגזום את העצים לרבע גובה

הדב הזה שוקל יותר ממני אבל הוא מרהיב עוז ומטפס על ענפים שאני לא הייתי חושבת שיעמדו בעומס

תמונה שצולמה מהדלת האחורית

בכל זאת מטפס על הענף הדק הזה? לא שברת מספיק?

הילדים של השכנים הזמניים העניקו לנו הרבה מהמתיקות שלהם. כאן הם בהרכב מלא, עם הרכב חלקי שלנו, צופים ביחד באיזה סרט.

אחרי שהם עשו עיקוף רציני כדי לא להיתקל בדב

אחרי כמה שבועות של תהיות אם הארנבות האפורות המליטו וכמה גורים שרדו, הארנבונים התחילו לצאת מתחת ללול.

בן שלושה שבועות, ככה

החורף האחרון היה לא כלכך קר אז כדי לאזן הקיץ הזה לא כלכך חם (אם כי יהיו מקומיים שיחלקו עלי. ככה זה, אנשים אוהבים לקטר). לרב יולי אוגוסט חמים ויבשים עם סופות רעמים מזדמנות. הפעם נראה לי שיש הרבה יותר גשם ביולי וזה מרגיע כי בכל זאת, הקרחות הזעירות סביב הבתים הן טיפה בים של עצים שמרכיבים את הפרובינציה שלנו וגשם אומר הפחתה של סכנת שריפה. גשם גם אומר מים בשביל לשתות ולהשקות את הגינה כשלא יורד גשם. אז אני בעדו. אני יותר בעדו אם הוא יורד בלילה ומשאיר את היום פנוי לשיט בקיאק בנהר. אני מקווה שהסדרן של העננים רושם.

הנה תמונה של האגם שלנו כפי שצולמה ב27 ביולי 2016. הקרדיט לצלם על גבי התמונה.