ללא תמונות מיפן. מצטערת, יש גבול.
שעת בוקר מוקדמת. אמא בסלון, טל וקשת במיטה.
פתאום, קריאות רמות: "אמא! אמא! אמא!"
טל יורד במדרגות: "אמא, אני לא אוהב להיות לבד מתחת לשמיכה, אני רוצה להתחבק איתך, קר לי ככה"
אז אמא חוזרת למיטה, להתחבק עם טלי.
(כשהוא לא מחזיר אותי למיטה בדברי חלקות, הוא מנשק אותי נשיקות רטובות ואומר לי כמה הוא אוהב אותי. כזה הוא טלי).
כשיובל ואור היו ביפן הימים היו קשים מבחינה תזונתית. מי שנשאר בבית חוץ ממני היה מזן מלחכי החומוס. ביום רגיל הייתי מכינה אוכל, אור ויובל היו אוכלים, היתר היו מעקמות את האף ומוצאות משהו לאכול. עכשיו אין את יובל ואור, אין מי שיאכל איתי, אני לא יודעת לבשל לאדם אחד, אני מבשלת וזורקת או מבשלת ומוסרת או לא מבשלת ומתבאסת. ואי אפשר להתעלם מהמנשנשות כי הן הרב. אז מכינה חומוס או פסטה או כאלה דברים מבאסים.
יומיים לפני החזרה שלהם אני במכולת, חולפת על פני המקום בו נהוג להניח בשר טרי לתצוגה, חוזרת, ממששת, מחזירה, אוספת, מתבוננת, מהרהרת, הולכת, חוזרת, מלטפת. אוספת.
הרבה מחשבות עברו לי בראש.
למשל – אין מי שיאכל את זה חוץ ממני.
למשל – יש לך פריזר מלא בבשר מסוגים שונים ואת צריכה לאכול אותו ולפנות מקום לארנבים.
למשל – הגוש הזה של הshort ribs נראה כל כך טוב. צבע יפה, משויש לעילא, מרופד בשומן. אני צריכה? אני רוצה! ממש כמו עם הלול הקטן שמייגן פרסמה למכירה. עבודה יפהפיה של האיש שאיתה, מלאכת מחשבת, מחיר שבקושי משקף את החומרים, אבל קטן, מה יש לי לעשות עם קטן? לא צריכה, אבל כל כך רוצה.
עם הלול החזקתי את עצמי אבל בשר מתכלה ונתח כזה יפה, רחמנות.
למחרת פתחתי וגיליתי שהצלעות הקצרות דווקא די ארוכות, יש שתיים מהן והן מצליחות להידחק לתוך מחבת הברזל שלי. צרבתי אותן יפה משלושה צדדים, אידיתי קצרות בצל וגזר ושום, שמתי הכל בסיר הלחץ החשמלי, חישבתי לי להלחיץ אבל אז התברר שתחושת הדחיפות מזויפת, עבודה משותפת של עננים ושעון קיץ. יש זמן. בישול איטי של שעתיים יתאים. בקבוק יין אדום בגודל חצי שפכתי פנימה, שלוק אחד לקחתי, מספיק. טעים אבל לא קשור עכשיו.
התבשיל מבעבע והמטבח מתמלא אדי יין אדום.
ככככןןןן. ככה אני אוהבת.
לארוחת הערב, בזמן שהאחרות יושבות על מגד'רה, אני אוכלת אוכל אדום-שחור ורך. כמה שזה טעים, אפלו שזה לבד. מסיימת חצי צלע ואורזת את היתר בקופסא. מניחה במקרר ליד שאריות אחרות. מחר יבואו כוחות ההצלה.
כשיובל היה ביפן, אמרתי לו ללכת לחנות מאה-יין ולהביא לי קצת קופסאות אוכל חמודות. הוא הודיע לי שאין שם שום דבר ברמה של הלוק-נ-לוק שאני משתמשת אבל אני התעקשתי.
אז באמת זה לא ברמה גבוהה ועד סוף השנה בטח לא ישאר כלום מהאוסף, אבל עד אז, יש לנו קופסאות חמודות וכלמיני קישוטי אוכל ולפעמים אני אפילו מוכנה לקשט את האוכל כדי שיהיה קוואיי כזה.
בגלל שהקופסאות הללו מתאימות לילדים יפנים ולא למתבגרת בגודל של אור, יוצא שאני צריכה להכין כמה עותקים של האוכל החמוד הזה.
מזל שהוא הביא הרבה קופסאות.
מה שכן, פאנצ'ים בשביל לחתוך נורי בצורות לצרכי קישוט הוא לא הביא, והוא ידע למה.
כי יש גבול.
"you know mom, I'm starting to become a dad!"
"באמת? ואיך הופכים לאבא?"
"you're starting to get lots of hair on your back"
טל קם מהשולחן, עליו קציצות, ירקות קלויים וסלט ירקות, והולך לכיוון המקרר
"we need some food over there"
"over where?"
"on the table"
"אבל יש פה אוכל"
"but we need yummy food"
והולך להתנדנד על הדלת של הפריזר.
כשקשת ונטע מתחילות באימוני קסמים וכוחות מיוחדים, אני שולחת אותן החוצה. מה אני צריכה ילדות מעופפות בסלון…
זה החתול הג'ינג'י של השכונה. כאן הוא יושב להתחמם על גבי סיינה ולצדו מגש של עשב חיטה בדרך לארנבות, עובד על הפוטו סינטזה שלו.
זאת יצירה שלקח לי די הרבה זמן לסרוג אבל כל עין נסרגה באהבה אז בסך הכל הרווחתי מהתהליך. כאן זה בשלב הבלוקינג. אחרי שזה יתיבש יבואו תמונות על גבי דוגמניות חינניות.
