המון ציוד יש להם. תרמילי גב לטיולי יום, שקים יבשים בשביל להעביר את הציוד בבטחה על פני המים (ולתלות את האוכל מהעץ בלילה), משוטים שהם גילפו בעצמם, אוכל לחמישה ימים (לא רק טורטליני), שקי שינה, אוהלים. כל מה שצריך בשביל טיול על גבי קאנו שיביא אותם בחמישה ימים מהקצה הצפוני של האגם בחזרה הביתה לסלוקן.
בתשע ומשהו בבוקר אני פורקת אותה ואת הציוד שלה בבית הספר וממהרת למכולת לקנות לחם ובשר כדי להכין כריכים לילדה. אמנם ההנחיה שקיבלנו היא לתת להם להתמודד עם הטעויות שלהם בעצמם (כמו הטעות – לא לעדכן את אמא שהיא צריכה ארוחת צהריים שמתאימה לטיול) אבל יש דברים שהמטען הגנטי וההסטורי שלי לא מאפשר לי לקבל, שהילדה שלי תהיה רעבה כמה שעות, למשל.
הורים אחרים שעומדים להסיע כבר חנויים שם מול הכניסה האחורית של בית הספר, איפה שכיתת הלימוד וכיתת הציוד של כיתת VWP נמצאת. הילדים מעמיסים, ההורים עומדים ומפטפטים. במכולת אני מספרת לפרנסי, בזמן שהיא פורסת לי black forest ham לפרוסות בעובי בינוני, שהגדולה שלי יוצאת לחמישה ימים. "גם שלי!" היא צוהלת. אבל אין לה ילדה בתכנית, יש לה בת שהיא בוגרת התכנית והיא יוצאת כמלווה. יום אחד גם הילדה שלי תהיה מלווה.
חוזרת עם כריכים מוכנים ונעמדת בשמש עם כל ההורים. מחכים. למה מחכים? לשון שיגמור לעשות עבודת ניירת. ככה זה טיול, לא רק שלפוחיות בידיים מחתירה ושינה בין דובים וחיות טרף, יש לטיול גם את הצד האפל הזה.
התלמידים מזמזמים כדבורים שיכורות אבל שישה מהם יושבים בתוך אחד הרכבים, צפופים ושקטים. אני מזהה את הרכב רק לפי ההתלהבות. זה האוטו של אבא של מאטרייה, זה האוטו של המסיבה. אני עוד לא יודעת מי נוסע איתי אבל יודעת שהאוטו שלנו הוא האוטו בלי המסיבה. טוב שיש אפשרויות בחירה.
מתקבל אור ירוק לצאת והמכוניות עוזבות אחת אחת את מגרש החניה. אני מגלה שבאוטו של האין-מסיבה יש בדיוק נוסעת אחת, נוסעת שיקרה ללבי במיוחד. ברצינות?
מהר מוצאים לה מקום בין משוט לסאב-וופר ואני חוזרת הביתה שעה וחצי לפני הזמן.
בבית יש את נטע. היא יוצאת מחר לטיול בן שלושה ימים. גם הוא טיול מים אבל לא תהיה בו הזזה יומיומית של המחנה, הם יוצאים לאגם סלוקן הקטן. אני אבלה איתה שם את הלילות כך שמנת הדובים לא תיחסך ממני. פייר, אני מעדיפה את הריגוש הקל שההמתנה לראות אם התכנית שכתבתי היא נטולת שגיאות מביאה איתה (אני עושה קורס תכנות קטן בזמני הפנוי) על פני התהיה אם יפול עלי ענף או תאכל אותי פומת הרים. כזאת אני. אבל ככה זה בחיים. לפעמים מקבלות את מספר מאה ושש ברשימת ההעדפות.
נטע ארזה עד חצות אריזת טרום טיול ולכן היא תפסיד את תחילת היום בבית הספר. וגם את סוף היום היא תפסיד בגלל ינון ורז. המורה שלה תשחרר אותה הביתה ברגע שיגמרו בבית הספר כל ההכנות לטיול וישארו רק הדברים הללו שאפשר לוותר עליהם (שיעורים אקדמיים ושיעור ספורט). היא מבינה מה חשוב.
אתמול הצמד הזה הגיע אלינו ביחד עם לור המארחת שלהם. הם עושים אצלה וופינג והיא החליטה להציג אותם בפני דוברי העברית הרשמיים של העמק. זה קורה לא אחת שאנשים מביאים אלינו את הוופרים הישראליים שלהם. לרב אפשר לזהות שזה המקרה עוד לפני שהאורחים יצאו מהאוטו. שילוב של מראה אופייני, מבע, מנח, תנועות גוף ותפיסת המקום במרחב (על סף הפלישה) מסמן אותם היטב. אבל במקרה הזה, זה לא קרה. זוג מתוק שכזה, עם רגישות גבוהה וכבוד לסביבה ולאנשים שבה. אחרי הביקור אצלנו, הם לקחו איתם את נטע לטפס על הצוק שבקצה השכונה שלנו. ינון הוא מטפס מקצועי, רז היא שותפה תומכת מהקרקע. נטע נשארה איתם עד הערב, עד שיובל הלך לחפש אותם ונתקע שם במופע ראווה (תראה אותי מטפסת) מה שגרם גם לי לטפס, על הקירות מדאגה. אבל הם חזרו בסוף והזוג נפרד מלור כדי להישאר אצלנו לילה אחד (על הדשא. הם כבר 8 חדשים בדרכים וגג נתפס אצלם כהפרזה) ולצאת לטפס שוב ביום שלמחרת, עם נטע. לא יודעת איך יצאנו כאלה אנשים סוציאליים וספונטניים שמארחים עוברי אורח. זה באמת מוזר…
זהו, ממחר המשפחה תהיה מפוצלת על פני כמה אגמים למשך שלושה ימים ואני אלך לבלות את הלילות שלי עם יתושים אכזריים. כן, אני מודה, יותר מהפומות והענפים, אלה היתושים שמאיימים עלי, כי הם לא רק מאיימים, הם גם מקיימים.