אמרו לנו לאסוף בשתיים. אני חושבת שאמרו לנו לאסוף בשתיים.
עוצרת בעצמי לא לשבת לחכות בנקודת האיסוף מעשר בבוקר. כל כך רוצה לראות כבר את הילדה שלי, אחרי חמישה ימים על המים. חמישה ימים שהיו בעיקר גשומים. היא בטח רטובה. אני רוצה להביא לה צ'אי. רוצה להביא לכל הכיתה שלה צ'אי ולקדם אותם עם חיבוק ושמיכה ברגע שיעברו מקאנו מיטלטל על הנהר לאדמה מוצקה.
אבל אני לא. אני חושבת שהמחוות הללו לא נוחתות טוב.
אני אתאפק.
ואני לא אשב לחכות לה מעשר בבוקר.
אבל עכשיו חצות היום ואני במילא באוטו בדרך הביתה אז אולי אני אציץ מרחוק, מהגשר, על החצר של ג'ים שנושקת לנהר. אני רואה שם ילדים מתרוצצים, זה חייב להיות הם. חייב? עשוי?
בחזרה בבית, אני הולכת לחפש בכתובים.
היה דף מידע עם תכנית הטיול המלאה, איפה יחנו בכל לילה בצד השני של האגם, שאינו בר הגעה בדרך היבשה. לא שהייתי באה לבקר אם היה אפשר. אני אמא משחררת ומאפשרת. אני יכולה להחזיק מעמד חמישה ימים.
עוד שעתיים פחות עשרים דקות, זה כל מה שיש לחכות.
איפה הדף הזה?
היא לא רצתה לגלף ממנו את הספח שביקש חתימה. היא לא רצתה לאבד את הספח וכך איבדתי את הדף.
בבוקר יום שני, רגע לפני שנכנסה לאוטו של המסיבות, היא אמרה לי: בשתיים תאספי אותי, אצל ג'ים, ואם את צריכה את דף המידע, הוא בתא האמצעי בתיק שלי.
איפה התיק שלה?
הנה התיק שלה.
בטירוף קל, של הורים מתגעגעים, אנחנו מתחילים להוציא דפים, פרושים או מקופלים, בתא האמצעי או בתאים הקיצוניים, תרגילי מתמטיקה, רשימת אריזה לטיול החורף, איפה אתה, דף מידע?
ניקח את הסיכון. הסיכון שהם לא שם, הסיכון שאנחנו עושים פאדיחה עם הגעה מוקדמת. ג'ים, אנחנו בדרך!
בחצר של ג'ים, ערימת ילדים יבשים סרוחה על קרקע רטובה ואף הורה אחר מסביב.
הקדמנו? פידחנו? לא ולא.
חייכנים ונמרצים, הם ממלאים את המכוניות הנוכחות ועוברים לבית הספר. שם, במיומנות של חבורה שעשתה את זה כבר כך וכך פעמים, ביחד, הם פורקים את הציוד מהעגלה, משליכים תיקים אישיים מחוץ לבנין, מכניסים ציוד משותף לחדר הציוד המרווח ותולים את האוהלים והברזנטים ליבוש. אחר כך הם נאספים סביב שון למילות סיכום וכשהוא משחרר אותם לדרכם מתחילים להגיע ראשוני ההורים, אלה שהקדימו להגיע רק בחצי שעה.
הילדה שלי מגיעה הביתה. משליכה תיק עצום דמוי קיטבג בכניסה לבית, ממקמת אותו כך שיתקל בכמה שיותר רגליים. זה "התיק היבש" שלה. יש בו שק שינה ומזרון דק ובגדים, שום דבר שיתקלקל אם לא יכנס למקרר. את שאריות המזון היא מפנה בזריזות לאן שצריך ואת המשוט שגילפה בעצמה היא מעמידה בכניסה.
"אוכל טרי…" היא ספק ממלמלת לעצמה, ספק רומזת לי.
ואני? אני שלולית. אני קלישאה. אני צרור דמעות וכמיהה ואהבה. אני מגישה לה אוכל של בית ומתאפקת לא לשבת מולה ולהביט בה באופן שיביך אותה או יעורר אצלה דאגה. היא מספרת לנו, איך חתרו שעות, איך הרוח היתה לפעמים בזנב ולפעמים בראש, איך הסערה איימה אבל לא קיימה, איך היום ההוא שתוכנן להיות יום טיול יבשתי הומר ביום זולא, משחקי קלפים וסווט-לודג' (יש להם אחד מתקפל). איך למרות החששות שותפיה בקבוצת המזון תפקדו יפה, רק מה, שכחו להביא ביצים. איך ביום האחרון הכינו לעצמם כריכי שועית וגבינה בין שתי פרוסות לחם (איך אפשר לדבר דיבורים כאלה בזמן שאוכלות, איך?) וביתר כריכי חמאת בוטנים וריבה. אין ספק, הילדה שלי חיה את החלום.
ואז נגמרת הארוחה, יובל חוזר למשרד, אור הולכת לחדר שלה ושוב אין לי אותה, אבל הפעם באופן השגרתי היום-יומי הזה, כשאנחנו חולקות גג.