מעושן ומעורפל, בגלל השריפות.
התקלקל לנו המזגן באוטו, שזה נורא רטרו, רק בלי החלון המשולש שהפסיקו ליצר לאחרונה, אז הנסיעות עפעס לא כיף.
השום עדיין באדמה.
זאת התקציר, זאת התמצית. יושבות בית, לא זזות אם לא חייבות. יש לנו מסך גדול שמחובר לפאי שמריץ קודי מה שאומר שאפשר לשבת עם שלט ולעשות קליק קליק קליק קליק (המון קליקים אם זה בתוסף של "סדרות") ולראות פרקים על גבי פרקים על גבי סרטים, ממרחק של כמה מטרים, כי חמישים וחמישה אינץ' (אינצ'ים זה סטנדרט במסכים גם במחוזות השיטה המטרית, לא ככה?). זה עושה את הילדות קצת זומבי אבל לפחות זומבי שמשתפות פעולה כי אם יתחילו מריבות על השלט, לא יהיה שלט וזה יהיה עצוב לכולנו, נכון ילדות?
אבל היום, יום גדול. היום זה אחד משני ימי הטיול המשפחתיים המתוכננים למשפחה שלנו לקיץ הזה. ולאן נטייל השבוע, ילדים? לאן? ללייק לואיז אשר ברוקיז? לא. לדיסנילנד אשר באורלנדו המעתירה? לא ולא. אולי לפארק השעשועים המפורסם ולמוזיאון הדינוזאורים אשר בפרובניציה השכנה? הו, רחוק מזה. או שמא, קרוב.
היום, ניסע לקסלגר. ולא סתם, נעשה את זה בהרכב משפחתי מלא ובלי מזגן.
ולמה קסלגר? כי אנחנו רוצות לתקן את המזגן המז@#$ן ושם נמצאת סוכנות טויוטה שהיא כמו בית נתיבות או בית מרקחת, אבל של מכוניות מסוג טויוטה, ובכל פעם שאת מכניסה לשם את האוטו לטיפול, גם מנקים לך אותו. במקרה שלנו, רק מבחוץ כי מבפנים יש יותר מדי שאריות ילדים.
וגם בבריכה נבקר. הבריכה האהובה עלינו. זאת שעולה 17 דולרים קנדיים חלשלושים כדי להכניס אליה משפחה בת 6 נפשות. זאת שאין בה יותר מדי אנשים וכל הבריכות מונגשות לנכים. זאת שקבענו בה לכן שיעורי שחיה פרטיים כי השנה כולכן תהיו בבית הספר, פחות או יותר, ולא נצליח להשחיל בסתיו קורס שחיה. או שסתם לא נרצה.
כמעט ביטלנו את היום הזה. כי ילד אחד, מתוק במיוחד, אוהב שאמא תבוא לישון איתו, במיוחד אם אבא לוקח אותו למיטה. והפעם אמא לקחה אותו אז הוא רצה את אבא. וכשהיא ניסתה להרגיע את הקפיצות וסיפרה לו סיפור מומצא, הוא זעק, ארבע פיסקאות לתוך הסיפור: מה עם החלק הלא אמיתי?
כי כבר היה סיפור על מחפרון שרק טל יכול לנהוג ועוד סיפור על עץ עליו צומחים חטיפי שוקולד (כולל העטיפות) ופתאום הסיפור הזה, על הר ואגם נשמע כל כך…. אמיתי.
אז היא מוסיפה יצורים דמיוניים כדי להשקיט את הבעיטות וההתהפכויות אבל זרע הפורענות נזרע ובעוד היא שוקעת לפהקת ודמדומי שינה, תופעת לוואי נפוצה להמצאת סיפורים לא אמיתיים, הוא מתעורר וגם הגעגועים לאבא מתעוררים וכך היא נופלת לשינה ומתוכה, שוב ושוב, עד שמגיעה שעה קטנה של הלילה, אבא בא, הבית כולו נרדם ורק היא, כבר לא יכולה לישון.
וכך היא מתחילה את היום. עייפה.
בבריכה הם מתפצלים, הוא הולך לאשפז את גברת סיינה הבלתי מצננת והיא מלווה את הקסם במסעו אל המים, מסע שעובר במלתחת המשפחות שהיא מקום קסום, כמו כל מקום שהתינוק שלה פוגש. הכל מסעיר ומרגש. הילדות האחרות כבר מכירות את הדרך והיא פוגשת אותן במים, מוכנה להיצמד לתינוק שלה לכדי מרחק נגיעה, כי כך קובע החוק המקומי. עד גיל 7 – צמוד להורה. היא סופרת את הימים עד גיל שבע, הגיל בו תוכל להגיע לבריכה ולפנות לעניניה. שנה וארבעה חודשים ושישה ימים.
פתאום פונה אליה הגדולה, זאת שהיא כבר בת ארבע עשרה וחצי (בדיוק מחר) ומציינת שקראה באותו השלט שהמלווה של הפעוט צריכה להיות בת ארבע עשרה ומעלה.
באמת?!
איך חמקה מעיניה עובדה כה חשובה?
אולי בגלל שלרב אותה בת ארבע עשרה נוהגת להישאר בבית הספר ולא להצטרף למסעי התענוגות בק"ק קסלגר, קרתו של "הצמיג הקנדי", "מפעל הבננות", "עץ הדולר" ובריכת השחיה החביבה עלינו.
הגדולה לוקחת אחריות על התינוק ומאותו הרגע משתנים חייה של האם ללא הכר. במקום להתרוצץ אחרי תינוק מתוק וזהיר, כה זהיר שבבריכת התינוקות, בצד של הרדודים, איפה שהמיים מגיעים לה לקרסוליים, הוא מתעקש על חליפת הצלה, היא הולכת לה ישר לבריכה החמה לתקופה העולה על זאת המומלצת, כי המלצה היא המלצה, מה תעשו לי? משם היא הולכת לבריכה ושם היא שוחה כמו ילדה, בכל ציר אפשרי ובעיקר לבד. ממש כאן עובר קו, מצדו האחד – לפני, ביקור בבריכה שהוא עבודה מתישה, מצדו השני – אחרי, כיף כיף כיף.
כשהגיע תורו של התינוק לקבל שיעור שחיה פרטי, בהתחלה זה נראה כאילו הוא לא בעניין. גם בהמשך זה נראה ככה. "אולי ננסה להוציא את הצעצועים הטבועים מקרקעית הבריכה?" תשאל אותו מייגן, שכבר מכירה אותו, כי כשהוא עשה קורס שחיה הוא הוציא עצמו מן הכלל שוב ושוב עד שהועבר לקבוצת התינוקות של מייגן. תינוקות על אמת, פעוטות כאלה, לא ילדים בני חמש שאמא שלהם קוראת להם תינוק. "לא נראה לי" הוא יגיד לה ויחייך חיוך ממיס. כאלה הם החיוכים שלו, ממיסים. בגלל זה הוא מקבל כל מה שהוא רוצה.
לקראת סוף השיעור שלו היא תבוא ביחד איתו אל יתר המשפחה, לעמוקים, איפה שכולן חוץ מאמא קפצו מהמקפצה הגבוהה. הוא יראה סימנים קלים של שיתוף פעולה איתה ואחרי שהיא תלך הוא יתחמם עוד קצת ויביקש לדעת מה הקריטריונים כדי לקבל תעודה של רמה 1. בערב, כשכל המשפחה תעלה זכרונות ליד השולחן, הוא כבר יהיה ממש חם על רעיון השיעורים הפרטיים (פרטיים בלבד. לא משהו שידרוש ממנו להתערבב עם דרדקות וטיטולים).
בעיקר בגלל אור אנחנו שם. היא רוצה להיות מצילה. בשביל להיות מצילה היא צריכה לגדול, לעבור כמה קורסים ובעיקר להיות מסוגלת לשחות למרחקים וזה לא מגיע ביום, במיוחד אם הביקורים בבריכה הם נדירים והביקורים בחוף הם לא למטרת שחיה, אבל ההורים שלה תומכים, תומכים בזה שהילדות שלהם יהיו בטוחות בסביבת מקווי מים ועם כמה שיותר תעודות שימושיות באמתחתן.
חבורת ילדות מדיפות ריח של כלור חוזרת לאוטו בלי מזגן. לא, הם לא תיקנו, הם רק הסתכלו והעריכו כמה יעלה התיקון וזאת יוצאת שטיפת הרכב הכי יקרה שהרכב הזה יעבור אי פעם. הן פותחות חלון ונושאות תפילה שקאם, המכונאי המקומי, זה שאפשר לחזור מהמוסך שלו ברגל, יודע לדבר גם עם מכוניות יפניות. קאם לא ינקה לך את האוטו ולא יחזיק צוות שלם כדי לחייך אליך, והוא גם יודע איפה הוא נמצא ושלא צריך לעשות אוברול לאוטו על מאפרה מלאה. הרבה תקוות יש להן מקאם ובינתיים, החלון פתוח והרוח נושבת חמימה.
את הטריק להאכלת חבורת ילדות מורעבת בזריזות הם גילו לפני כשנה. מסעדה סינית עם בופה, כזה שמאפשר לכל בנות המשפחה ללקט את האוכל שלהן בעצמן, בלי תיווך אמהי, כי לרב גם אמא רעבה בשלב הזה. הקטנות ימלאו את הצלחת בכל סוגי הפחמימות ומשם, עם העליה בגיל, תשקף הצלחת העדפה הולכת וגדלה ליצורים מהחי. ויש את מקרר הגלידות שהוא חלק מהעסקה, עם גלידת תה ירוק בינונית, גלידת מנגו בינונית ושני טעמים בלתי מזרחיים, בינוניים אף הם.
אחרי עצירה נטולת חשדות במגרש החניה הריק, הן ילכו בצעדים מהירים ורעבים אל הדלת, כדי למצוא אותה סגורה, את המסעדה חשוכה וריקה, ומודעה שמפרטת שבלה בלה בלה, המסעדה נסגרה לנצח, בלה בלה בלה.
הלב נשבר והקיבה מקרקרת. מאין יבוא עזרם?
לה בכלל יש בחילה מכל הכלור הזה כך שהיא לא מצליחה להרגיש את רעבונן של יתר בנות הבית. מזל שהוא מחובר למציאות דרך איברים אחרים, לכן הוא פוסל את הרעיון ש"נאכל בבית, כשנחזור". מבט מהיר לכל הכיוונים מעלה שם מוכר. הן חונות שם, הוא מוציא ספר להמתנה והיא לוקחת פנימה את כל הילדות עם תקווה גדולה בלב.
טים הורטונס, או "טימי" כמו שמכנים אותו קנדים בחיבה, כי חיבה היא שם המשחק, היא רשת של מסעדות מזון מהיר שנוסדה בקנדה. עיקר התהילה היא סביב הקפה והמאפים אבל מסתבר שיש שם גם, מה שמכונה פה ביבשת "כריכים", שאין לי שום מילה טובה להגיד עליהם. מה כל כך קשה להכין כריך טעים? לכי תביני.
מתעלמת ממשק כנפי ההסטוריה, כולה "ביזנס", היא מתווכת את התפריט המהיר, המלווה בתמונות ותלוי על הקיר, לכל הילדות, ואז ניגשת לקופאית החייכנית. "מים. כוס מים לילדה בבקשה, רק בשביל שנוכל לדבר".
לרב היא מתעקשת על אכילת אוכל מזין כשהם בחוץ אבל היום, עם תחושת "תיירות בארצנו", היא מחליטה להתפרע ולהרחיב לכל אחת מהילדות את הכריך לכדי "ארוחה". כן כן, היא תוסיף להן את הצ'יפס (פלחי תפו"א. ככה זה אצל טימי) ומשקה מבוסס סוכר. אמא למופת.
זה לה הביקור הראשון ברשת והיא לא דוברת את השפה. אנשים שעקפו אותה בתור (אחרי שביקשה מהם יפה שיעקפו, כי יקח לה קצת זמן פה להגיע להחלטות) דיברו קצרות, בקודים, "דאבל דאבל". אבל היא לא מנסה להתחזות לקבועה, הזרות שלה כתובה לה היטב על הפרצוף וקולות הילדות שלה ממלאים את החדר.
ואז זה מכה בה.
תוספת הירק, זאת שבמסעדות מסוג זה היא מהירק "תפוח אדמה", יכולה להיות גם מצומח אחר, למשל חיטה. כן, כן, לצד הכריך ומשקה השוקולד הקפוא המוקצף, יש להן בחירה של פלחי תפוח אדמה או מאפין או דונאט.
דונאט!!
היא מחליטה ללכת עד הקצה.
האוכל מגיע תוך חמישית מהזמן שלקח להן להחליט מה הוא יהיה. היא מובילה אל השולחן ילדות, כריכים, משקאות מתוקים, שתי מנות תפוחי אדמה ושתי דונאטס. היא נאנחת בהשלמה ויוצאת משם, בדרך אל "מפעל הבננות". תחנה לפני אחרונה ליום ארוך זה.
בבית, בעוד היא פורקת בזריזות קניות, היא מבחינה בהבהוב בבסיס הטלפון. המספר הוא שמונה. שמונה הודעות חדשות. בהיותה אופטימית בבסיסה, עם חרדה מסוימת סביב הודעות בנויה מעל בסיס זה, היא מניחה שמישהו מת.
"מה מת?" יגיד לה בחור טוב מראה, נושא שני אבטיחים, "איך מישהו מת יתקשר, ועוד שמונה פעמים?"
עוזבת הכל מחוץ למקרר היא תלחץ על הכפתור ותשמע סדרה של המהומים והתנשפויות, מלמולים ודיונים עם אמא שלה. זאת סמרה חברה של טלי. נראה שהיא ממש רוצה לראות אותו היום.