למה אכלתי ראפ יווני

בטיול שלהן למדינת אורגון, לראות את הליקוי, בערב הראשון אור רצתה קסדיה. אז היתה קסדיה.
(קסדיה זה טוסטגבינה עשוי מטורטיה, עם מבטא מקסיקני).
בערב השני נטע, שלקחה על עצמה באופן מלא את הכנת כל הארוחות, חשבה מה לעשות עם יתר הטורטיות, שכן הן באו בחבילה של 16 ואתמול נאכלו ארבע (כן כן, הילדה שלי חושבת על ניצול שאריות!). אגב, תמהתי למה טורטיות באות בחבילה של 16 וההסבר היחיד שהיה לי זה שהאמריקאים כל כך אוהבים את השיטה האימפריאלית שכל מה שבא בבסיס עשר מריח להם חשוד (לכי תביני. כל כך חשוב היה להם לבעוט במלכה, אז דווקא ל O ול E הם נטפלו?) אז 16 טורטיות, כמו מספר האאונצים בפאונד.
בחזרה לנטע. חשבה חשבה והחליטה – ראפ יווני. (ראפ – wrap. כמו לאפה דקיקה, כמו פיתה דרוזית בטיול שנתי לכרמל, אבל יותר יבש וקשה ללעיסה) עכשיו שיהיה ברור – מעולם לא הכנתי ראפ יווני, מעולם לא אכלתי ראפ יווני. גם נטע לא. מאיפה בא לה הרעיון? אין לדעת, אבל לדעתי זה מרמז על עתיד גדול שצפון לנטע במטבח, ולי מחוצה לו.
הלכה נטע עם האחיות שלה ועם אבא שלה לסופר, כשברור לה מה היא צריכה בשביל הראפ היווני. היא שלחה את כולן להתרוצץ ולהביא לה את גבינת הפטה ואת הירקות בזמן שהיא הלכה למעדניה ובחרה עוף צלוי (אפוי, לא מטוגן). בבגז' של הואן (בהן צדק. יש תמונות להוכחה. יוצגו לציבור בסיכום חודש אוגוסט) היא הכינה את הראפס של כולן. עם עוף שפירקה מהעצמות, עם עגבניה, מלפפון, פטה ומקושקשת.
וזה פתח לה את הצ'אקרה של הבישול.

כשחזרה הביתה, אמרה שהיא רוצה לקחת על עצמה ארוחת ערב אחת בשבוע.
לא התווכחתי, כי כזאת אני, אמא תומכת, שנותנת לילדה שלה הזדמנות להתפתח בכיוון שהיא רוצה (כל עוד זה לא כולל יותר מדי הסעות) ושמחה שחלומה התגשם וסוף סוף מישהי מוכנה לקחת על עצמה בישולים. כי האוכל החביב עליה זה אוכל שמישהי אחרת הכינה, ואת זה לא היה לה כבר מזמן.

באה שבת, יצאה שבת, נכנסה נטע למטבח ושעה וחצי מאוחר יותר – זכיתי, לראשונה בחיי, לאכול ראפ יווני ולצדו סלט קיסר עם קרוטונים טריים.

זה למה.

בבוקר יצאתי מהבית לבושה בחולצת ים-שמש ומכנסי בגד ים ועל גבי תרמיל עם מים ואוכל וקרם הגנה סמיך ועל התרמיל תלויים ומתנדנדים – קסדה וחליפת הצלה. היום הסתמן כיום בהיר, ללא עננים וללא רוח, מה שמכונה פה "יום יפה".
לפני יומיים ניסיתי לעלות על המים. העמסתי קיאק על האוטו, הגעתי לחוף עם חיה, הורדנו את הקיאקים של שתינו, חתרנו קילומטר, התנדנדו כדבעי, קיללנו חרישית, הסתובבנו וחזרנו. היה אגם סוער, התורן חרק, הרוח הרימה גלים והיה באופן כללי לא נעים. לא באנו לסבול.
העמסנו קיאקים על הגגות, נסענו אלי הביתה, החלפנו קיאק (לכזה שהולם יותר את התכנית החדשה), נסענו דרומה, עצרנו ליד הגשר, הסתכלנו למטה על הנהר, הסתכלנו על העלים המרשרשים והענפים המרקדים, הרגשנו את הרוח על העור, קיללנו חרישית, אמרנו – לא בכח. גם על הנהר, שלוקח אותך בעצמו, בו לא יכולה לבוא סערה ולהשליך אותך למים, גם עליו לא נעים בתנאים הלו. והרי לא באנו לסבול.
וכך לא ממש היינו על המים אבל בילינו שעתיים בצוותא, שזה נחמד, גם אם היו שם קללות.

יומיים אחרי יש לי הזדמנות נוספת להיות על המים, הפעם לא לבדי על קיאק ולא בצמד על קאנו ולא על מים שקטים (חלק מהזמן). אני הולכת לעשות ראפטינג, על החלק התחתון של הנהר שלנו!!
מסתבר שג'ים מהלוטרה המחייכת תרם למרכז הקהילתי טיול ראפטינג. זה שירות שהוא לא מציע לקהל הרחב כבר שנים והנה, העובדות של המרכז זכו לטיול במתנה. אני זכיתי להצטרף כי אני מתנדבת שם והיה מקום פנוי על הרפסודה.
רגע לפני יציאה מתפנה עוד מקום ויובל עושה את הדבר הזה שהוא עדיין פלא בעינינו (פונה לנטע, אומר "את אחראית" ויוצא מהדלת) ומצטרף לטיול.
אז לא רק שאני עושה לראשונה בחיי טיול ראפטינג, על קטע נהר שאני לא מכירה, זה גם עם יובל. כמה הטבות בבת אחת מישהי יכולה לשאת, כמה.

לטיול יצאנו בשלושה כלי שיט. הרפסודה הגדולה הובלה על ידי ג'ים. הקטנה היא של בוב שהוא בחור שונה מאוד מג'ים. שלישית היתה סירת המשוטים מרטי, סירה שהוא בנה בעצמו וגם רוקן בעצמו ממים כל הזמן (לא, אין בה חור. המים פשוט קופצים פנימה).
כדי להשיט את הכלים אפשר להיעזר במשוטים חופשיים paddle, אחד בידיים של כל יושב רפסודה, כשג'ים יושב מאחור, מדרדל עם המשוט שלו ונותן הוראות לכולם (לא נורא כמו שנשמע, רב הזמן הזרם עושה את העבודה),
אפשרות שניה היא להרכיב על הרפסודה מסגרת שתחזיק שני משוטים מעוגנים oars (וזה ההבדל בין שני החפצים הללו שדוחפים מים. הראשון חופשי, השני מעוגן) ולתת לבוב לעשות את כל העבודה. גם למי שיושב איתו יש משוטים חופשיים אבל הם משמשים רק בשביל להוסיף כח (כי בוב מנווט לבד) או להעצים את החוויה כששטים מהר על גבי זרמים.
בתחילה היינו על הרפסודה של ג'ים, זאת הגדולה, הרועשת. באמצע הדרך עברנו לזאת של בוב והיינו שם רק בוב ויובל ואני. עברנו מהמגניבים לחנונים. בחירה טובה, בדיעבד. בוב לא מספר בדיחות, בוב מספר סיפורים. הרפסודה שלו קטנה יותר ולפיכך מיטלטלת יותר אבל אפשר לראות בזה יתרון בהתחשב בגובה הגלים.
רב הזמן המים היו שקטים ורק בחלק האחרון של המסלול התחילו "מים לבנים". זה לא היה מפחיד. זה מסעיר קלות, במיוחד כי כשהרפסודה קיפצה בוב צעק "קדימה קדימה" ולא יכולתי להשתמש בידיים שלי כדי להיאחז במסגרת העץ, הייתי חייבת לחתור.
אבל לא פיחדתי.
היה כיף שאין לתאר.

למדתי כל מיני דברים.
למדתי על בטיחות במים זורמים ולמדתי בטיחות על גבי רפסודה.
בטיחות על הרפסודה זה קל – שתי ידיים על המשוט (אחת למטה והשניה על גבי ה‎T שבקצה העליון). המטרה היא אחת – לא לתקוע את המשוט בטעות בשיניים של מי שמולך. זאת הפציעה הנפוצה ביותר בספורט הזה.
בטיחות במים זורמים כוללת הישמרות מפני הגעה לשוליים כשהמים גבוהים וכשבוחרות (או לא בוחרות, זה פשוט קורה) להיסחף עם הזרם, יש להפנות את הרגליים קדימה ולצוף על הגב.
הסיבות לשני הכללים דומות – למים יש עוצמה (במיוחד כשהמים גבוהים והזרימה חזקה. באביב). כשהמים גבוהים הם מגיעים בגדה עד העצים ואפשר להיתקע שם. באותו האופן, שליחת הרגליים כלפי מטה אל הסלעים החלקלקים, עלולה לתקוע שם רגליים. ואז, כשאת תקועה והמים דוחפים את הראש שלך למטה, את בבעיה.
עוד למדתי שכשאני עוזרת למישהו לעלות לרפסודה, אני לא מושכת אותו ביד כי קל לפרוק לו כתף. תחת זאת – יש להרים אותו מכתפיות חגורת ההצלה.

קרם שיזוף לא היה ברשימת אזהרות הבטיחות וכשהסתכלתי על הבחורים (שיוצאים כמה פעמים בשבוע ביחד במורד הנהר) הבנתי למה. נראה שהם לא מודעים לקיומו.
כשבוב לא על הנהר הוא מלמד פה בקולג' ניהול אתרי סקי.
בוב שונה מאוד מג'ים אבל אפשר היה לראות את שלושתם חולקים איזשהו הווי של אנשי נהר. זה הזכיר לי קצת את הקליקה של הג'יפאים. ג'ים גם הזכיר לי את אבא שלי, כמו שהוא מצטייר כשהוא מוביל טיול. אפילו חלק מהבדיחות היו זהות (ג'ים: "הקטע הבא קצת מפחיד אז אני פשוט לא מסתכל." אני צריכה להכיר לו את "תעשה מה שאני עושה, תעצום עיניים.")

הנהר שלנו יפהפה ועכשיו בסוף אוגוסט הוא פחות הומה מצפים ושטים והיה כמעט רק שלנו. עצרנו בכמה חופים יפים על הדרך, ראינו ציפורים ונרטבנו כמו שצריך (בוב: "אני צריך לתת לכם תמורה לכסף").
עכשיו אני רוצה לחזור לשם עם קיאק.