"את בטוחה בעניין הזה של המחנה? בכל זאת, קוראים לזה Pines Bible camp. איך תהיי בטוחה שלא ידחפו לכם תכנים דתיים?" (יובל. מודאג)
בשבילנו זה "מחנה אורנים". הכתבים הקדושים נשרו. החברות שלי עשו את המחנה הזה כבר יותר מפעם אחת והן היו שמות לב אם היתה שם נוכחות אלוהית. אל תדאג. אני אשמור על הילדות.
המחנה, שמתפקד כמחנה קיץ – כשקיץ, נמצא בשולי העיר "מזלגות גדולים" שהיא עיר גדולה, יחסית (אם נוכחות רשתות מזון וצמיגים הן האינדיקציה) ואף על פי כן – אין בו קליטה סלולרית. גם ווי-פי אין וזה הדבר הראשון שהאמהות הסנוניות מגלות. הרי זה ידוע שבבקתות אין אינטרנט אבל בלאונג’ המשחקים יש. ”כבר לא" מעדכן אותה עובד צעיר. שוק ותדהמה לכל האמהות שתכננו לדפוק ספרינט של עבודה בזמן שהילדים מתרוצצים בפיקוח מבוגר אחראי אחר.
זה דבר שקיים כאן ביבשת, מחנה קיץ, בו הילדים עוזבים את הבית לכמה שבועות והולכים לבלות עם ילדים אחרים בפיקוח ילדים קצת יותר גדולים. אני מתקשה להבין את מקור האמון שאנשים נותנים באנשים אחרים, במיוחד שמדובר לפעמים בילדים קטנים ובכח אדם אקראי. אבל זה לא המצב כרגע, את המחנה ממלאות משפחות של חינוך ביתי, או של כאלו שהיו בחינוך ביתי – כמונו וכמו כריסטינה.
כל משפחה מקבלת בקתה שבזמנים רגילים מכילה תריסר ילדים. שש מיטות קומותיים בחדר שנראה לי כמו שש על ארבע וחצי (מטרים). הבקתות מסודרות בקשת רחבה מול מבנה השירותים והמקלחות המרכזי ובמעלה הגבעה מאולם האוכל ומועדון המשחקים. כל המבנים מפוזרים בצורה מרווחת על פני השטח שגודלו מתברר עם הזמן, כשאנחנו הולכות מפעילות לפעילות. בין המבנים פזורים משחקי חצר נטועים באדמה, גן השעשועים מרופד בשבבי עץ ולצדו יש אזור תחום למשחק בכדור שאת טיבו לא הבנתי וגם מגרש כדורסל. איך אף אחת מהוותיקות לא זכרה את המגרש הזה כששאלתי על משטחים חלקים? יכולנו להביא סקטים!
בעונה זו של השנה, סוף הקיץ, במיוחד באזור הזה הגובל במדבר, מה שלא מיוער מכוסה בעשב צהוב וזה נותן תחושת מחנק קלה. יש הרבה עצים בסביבה, אורנים – אני מזהה בעצמי, אבל גם הרבה אדמה בגווני חום זהב.
הת’ר הצהירה על כוונתה להגיע מוקדם כדי לתפוס בקתה שווה. בגלל שהבקתות זהות, אני מנסה להבין מה טוב בבקתה הנבחרת (מספר אחת), רגע לפני שאבחר בעצמי, והיא מצביעה על האולם המרכזי ואזור המשחקים שממוקמים קרוב יותר לצד הזה של הקשת. סוניה ואני מתמקמות בשלוש וארבע אבל אני ממשיכה להתבונן למקרה שאגיע גם בשנה הבאה. לא רק מחדר האוכל לבקתה וחזרה אני הולכת הרבה, אלא גם מהבקתה לשירותים, וכשזה אמצע הלילה – כל צעד נחשב. אחרי התלבטות בין בקתה שבע, הקרובה ביותר לשירותים לבין בקתה חמש שדורשת עוד כמה צעדים בשביל פיפי אבל נמצאת בקשר עין עם חדר האוכל, אני משקללת ובוחרת בחמש.
רגע לפני כניסה לארוחת הצהריים (כן, מאכילים אותנו כאן!) המדריך שואל מי בעניין של לבלות בעמדת שטיפת הכלים. האמהות מחליפות מבטים תמהים – כלים? בהתנדבות? למה?
אבל יש משהו בדבריו והילדים מתנדבים להפעיל ציוד שלא מזכיר את הזחלים של חדרי האוכל הקיבוציים אלא יותר עמדה של מסעדה, עם שפריצר רב עוצמה ומכשיר חיטוי שלוקח מגש גדול בכל הפעלה ומוציא אותו נקי ומחוטא אחרי דקותיים.
כשהעברתי לחברותי המנוסות את רשימת האריזה שלי לעיון והערות הן אמרו לי – תביאי רוטב לסלט אם את לא בעניין של התעשיתיים. שמעתי בעצתן וארזתי צנצנת עם שמן זית, מיץ לימון ומלח שבתוכה שטות פרוסות שום – על כל צרה שלא תבוא. ארזתי גם בקבוק יין אבל זה לא הופיע ברשימה.
הצנצנת לא היתה בכיסי כשנכנסתי לחדר האוכל. קיוויתי שלא אצטער.
קיבלנו צלחת עם ערימת טורטיה צ’יפס, עליה מלוא המצקת בשר טחון עסיסי וגבינות מגוררות מפוזרות מעל. אני מזהה מנה עם מבטא מקסיקני כשאני רואה כזאת, וקערות הסלסה והשמנת החמוצה בקצה הבר להרכבת סלט (שישה רטבים שונים ואף אחד לא נראה לי רע) אישרו שזאת מנה משם אבל לא הצלחתי להצמיד לה שם.
גם סוניה לא זיהתה אז שאלנו את הילדות. זה נקרא סלט-טאקו, הבלגן הזה שעל הצלחת שלנו.
סוניה ואני החלפנו מבטים רבי משמעות ואז מלמלנו "ברור. כן ברור". ברור שזה נכנס לתפריט ארוחות הצהריים של בית הספר. יתרה מזאת. אני מכניסה את זה מיד לתכנית הארוחות המשפחתית. פעם בשבוע. יום שני (יום קצת צפוף). ואפשר להעביר על זה אחריות לאיזו ילדה.
יו, זה טעים!!
אחרי הארוחה התחיל הבלוק הראשון של הפעילות. כך יראו הימים שלנו – בלוקים של פעילות, בלי חובת נוכחות הורית (זה הראשון יוצא דופן), ביניהם ארוחות ונשנושים. אני אוהבת את הרעיון שמישהו מעסיק לי את הילדים בפעילויות מגניבות ומאכיל אותם ואותי ושיש כיבוי אורות בתשע וחצי.
הבלוק הראשון הוא סביב שיתוף פעולה ואחרי כמה משחקים (למשל – כולן להסתדר בשורה לפי תאריכי יום הולדת, בלי להוציא הגה) מגיע אחד בו חבורה בת מספר אי זוגי של ילדים מתבקשת לעמוד במעגל ואז לתת יד בזוגות פנים אל פנים. זה השלב בו הצטרפתי כי היתה יד פנויה. אחרי שחיברנו גם את היד השניה למישהו מהצד השני, התבקשנו לפתוח את הפלונטר בלי לשחרר את האחיזה.
אחרי שקבוצה אחרת הצליחה והקבוצה שלנו לא, שקעתי בהרהורים אם הבעיה היתה פתירה בכלל. אם היינו מסירים את המכשול שגוף גדול צריך להשחיל עצמו לפעמים בתוך פלונטר קטן וזה שמדובר בילדים, האם בהכרח היה שם פיתרון?
והתשובה שהגעתי אליה די מהר היא שלא. כמובן שיש מקרים פתירים אבל יכולתי לחשוב על דוגמאות פשוטות של הושטת ידיים שתיגמר בפלונטר שלא יכול להפוך לטבעת פשוטה. מכיוון שאין לי איך לשרטט פה אני אתאר מקרה לדוגמא. אם ילד הוא נקודה ושתי הידיים שלו הם קוים אז משולש יתאר שלושה ילדים אוחזים ידיים "במעגל". אם נסתכל על מגן דוד ונניח ששני המשולשים משולבים זה בזה (כמו שתי חוליות בשרשרת) זה יתאר מצב בו שישה ילדים אוחזים ידיים בלי יכולת להשתחרר. (אני יכולה להראות גם מקרה פשוט של שלושה ילדים אבל זה ידרוש שרטוט).
טל מגיע אלי מדי זמן כדי לחבק ולנשק ולספר לי איך הוא מרגיש. חוץ מלהגיד לי שהוא אוהב אותי הוא אומר לי שהוא אוהב את המחנה. או כמו שהוא מתמצת: mom, I love it! הוא אוהב את גן השעשועים ואת הממטרה הגדולה המצקצקת שנמצאת על הדשא, עושה אי ירוק בתוך הצהוב ומאפשרת לו להירטב. זה מדביק אליו טוב טוב את האבק.
למרות ההבטחות, אלוהים בא לבקר פעמיים היום.
בפעם הראשונה, במהלך פעילות בניית מבצר בלב היער, המדריך ציין שסלע מסוים נקרא bible rock. אחד הילדים שאל אותו מה זה בייבל והמדריך אמר שזה איזשהו ספר שהוא קורא. אותה אמא שדיווחה לי על האירוע (שכן נטלתי לי את החרות לנמנם בבקתה בזמן שכל זה קרה) פנתה אל המדריך מאוחר יותר והודתה לו על הטיפול בנושא. הוא אמר לה – אני יודע שזאת קבוצה חילונית, לא ראיתי טעם להיכנס להסברים בנושא.
את כל הסיפור הזה שמעתי סביב שולחן ארוחת הערב (המצויינת) אותה בחרנו לסעוד בשולחן של אמהות בלבד (הילדים מסתדרים יפה גם בלעדינו. הם גם לא נותנים לדבר). קופסת המפיות, הבחנתי, הכילה ציטוט כלשהו מן המקורות. זה הכל.
אני מסתכלת על הילדים משחקים, ביחד, בחביבות, ותוהה. אני תוהה אם הם משחקים ככה יפה בגלל שאלו התנאים (קבוצה בגודל בינוני, אמהות נוכחות) או בגלל שהם ילדי חינוך ביתי. כי הם אחרים, ילדי החינוך הביתי. פעילויות שמכילות רק אותם – יש בהן תחושה אחרת. עכשיו, כשאנחנו עוברות צד וכל הילדים שלי בבית הספר, ההבדלים מוצגים לי בצבעים חדים.
ילדי החינוך הביתי קשובים יותר, שמחים לפעול ביחד ולמלא הוראות (חבורה של ילדות בנות 5-9 שמנסה להפוך ברזנט עליו הן עומדות, בעודן עומדות עליו. את צריכה לראות את הפלא), משתפים פעולה, משתפות את כל הילדים. אין מידור גילאי, אין השפלות. למה ילדי בית ספר מתנהגים אחרת?
ראשית, בגלל היחס בין מספר הילדים למספר המבוגרים שמשגיחים עליהם ומנהלים אותם – יש גידור ובלימה כל הזמן. יש הרבה איסורים. אם במקרה גם מעורב בעניין מורה בלתי נחמד, אז כל תקשורת תיעשה על הצד הרע. אבל גם אם הם מלאי כוונות טובות וגישה חיובית – העומס על האוזניים והעיניים לא מאפשר מתן חופש מלא והאזנה לכל הצרכים. הצורך לנהל את הקבוצה כקבוצה גורם לבעיות שיש בעדר ולרצון של כבשים מסוימות להיפרד.
אני אמשיך לחשוב על זה, בתקווה שלא יגרם לי צער.
היום הראשון כמעט נגמר, כבר חושך בחוץ. תיכף הן יאספו לכאן, תשושות ודביקות, נעבור את חווית המקלחות הציבוריות, נתקוטט בנושא סידורי השינה (יש פה מזימה להדרת אמהות) ואז הן יכנסו לשקי השינה שלהן ואני אתכסה לי כמו מלכה בשמיכה פוך זוגית. כי כזאת אני – לא מתכלבת.