מזמן לא ישנתי עם רב הילדות שלי בחדר אחד. בסה"כ זה עבר בסדר, מתישהו הושגו השקט והחושך וכולן הלכו לישון ואז התחיל הקטע הלא ברור הזה שהצטרכתי ללכת לשירותים כל שעה. אני לא חושבת ששינה מחוץ לבית עושה לי שלפוחית רגיזה, זה כנראה משהו ביום חוץ שמשכיח ממני שתיה כל היום עם פיצוי רציני בערב ואז התוצאה הבלתי נמנעת – בתשלומים. בפעם החמישית שהלכתי לשירותים, אולי היה זה שתיים בלילה, התבוננתי בבקתה מספר שבע, זאת שבינה ובין השירותים יש את המרחק המינימלי וחשבתי לי – זאת צריכה להיות הבקתה שלי. אבל בביקור הבא, שהיה אמנם באור יום אבל בשעות שאני מעדיפה לישון, יכולתי לראות את העניין בבהירות ולהבין שצעידה לשירותים בלילה אינה רצויה, ולא משנה מה המרחק. מיד הוספתי לרשימת האריזה שאני ממשיכה ומשפרת אפילו שגמרתי לארוז לפני יומיים (תמיד יש את השנה הבאה) – קופסאות יוגורט חצי ליטר עם מכסים + גליל נייר טואלט. זאת הגרסה הקלה לשירותים ניידים. עובד לי יופי בלילות באוהל, יעבוד גם כאן.
אני משתדלת להיות מחנאית שמחה וחברותית ולא להדבק למי שאני רואה הרבה גם בבית. בכל פעם שאני מגיעה לארוחה, לרב זה כשהשולחנות מלאים בסועדות, אני מחפשת שולחן עם מקום ומישהי שלא דיברתי איתה עדיין. כן, אני משתדלת להפוך את הסרת השיריון להרגל. זה כבר לא בא לי בסבל.
תפקידי האמהי מתמצה כרגע בביקור הילדות שלי בפעילויות שלהן (קליעה למטרה בחץ וקשת, טיפוס על מתקנים גבוהים וכד’) עם בקבוק מים ביד אחת ומצלמה ביד השניה. טל שמח למים, קשת ונטע (בקבוצת הגדולות) שמחות להיות מצולמות.
ארוחת הצהריים השניה הביאה איתה גילוי.
היה שם משהו לבן עם כתמים כתומים שנראו כמו קלמנטיות. פניתי לטבחית ושאלתי מה זה.
אני יודעת שהאוכל שמוגש לנו הוא לא האוכל הסטנדרטי שמוגש פה לקייטנים. מיה עבדה איתם על התאמה לסועדות, מעבר לאוכל יותר בסיסי ומלא, ארוחות ביניים שמבוססות על פירות ופחות על סוכר מעובד (האמהות גם מביאות ארגזי פירות מהבית לתמוך בעניין) ויש גם תחליפים לכל בעלות הדיאטות המיוחדות-סטנדרטיות (נטול גלוטן, צמחוני וכאלה. המיוחדות ממש ממש הביאו אוכל מהבית). מה שראיתי לא התאים לשום דבר שאני מכירה והזכיר לי קצת סלט וולדורף, הסלט המוזר ביקום, רק הרבה יותר לבן. קיוויתי שזה לא מיונז, מה שאני רואה שם.
היא אמרה לי שזה סלט אמברוז’ה. אמברוז’ה זה שם של זן של תפוחים.
השבתי לה במבט תמה והיא הסבירה: קלמנטינות, תפוחים, מרשמלו. זה מין סלט קינוח כזה. (למי שרוצה לנסות בבית).
הסתכלתי על הצלחת שלי שהיתה מלאה באוכל שאינו קינוח והלכתי משם.
אחרי שגמרתי לאכול חזרתי לשם ולקחת מנה קטנה. שאלתי את חברותי לשולחן מהו החומר המקשר והן אמרו שכנראה שמנת חמוצה. צללתי לתוך הקערה.
זה היה מעולה! היה שם גם קוקוס שנתן קראנץ’ וכל העסק היה מאוזן, לא מתוק מדי, פשוט מצוין.
השכנות אמרו שקוראים לזה גם "סלט מרשמלו" ומכאן עבר הדיון לסלטי ילדות שלהן והתמונה שהצטיירה היתה די עגומה. לא רציתי להגיד להן מה נכנס תחת הכותרת "סלט" בילדותי, כדי לא לבאס אותן שהן נפלו בצד הלא נכון של האוקיינוס. עבורן ירק בארוחה היה תירס, תפוח אדמה או אפונה. סלט היה פרוסות אייסברג (החסה המעליבה ביקום) עם גבינה תעשייתית מגוררת מעל. בחיי, מזל שאכלתי לפני שהדיון התחיל. משם זה התתדרדר. מתישהו במהלך ההיסטוריה הקולינרית של צפון אמריקה ג’לי נדחף למחלקת הסלטים ופונדה אמרה שעד היום, הסלט שחמותה מכינה לארוחת חג ההודיה מורכב מג’לי ירוק ו7up. איך זה סלט? לא יודעת, אולי בגלל שזה ירוק? בכל מקרה, זה ה-סלט ולא איזו תוספת מוזרה, כמו רוטב חמוציות שאני עדיין לא לגמרי מבינה אבל המקומיים עפים עליו.
פתאום אני חושבת שזה עניין של הרכב וגודל קבוצה. שלושים ילדים בגילאים מעורבים זה לא כמו שישים או תשעים או מאתיים. יותר ילדים זה יותר רעש ויותר פילוג. אולי אני סתם מנסה לשכנע את עצמי שהכל יהיה בסדר.
אני צריכה שופר (עשוי מקונכיה גדולה) כמו זה שיש להם כאן. הם משתמשים בו כדי לכנס את כולם לארוחות או לתחילת פעילות.
טוב, במחשבה שניה, אם אתקע בשופר כדי לקרוא לארוחות יובל יהרוג אותי. או שאני אהרוג אותי, מה שיבוא קודם. מה שעובד על צלע הר לא יעבוד בתוך בית.
היום הבלוק השני של הפעילות היה capture the flag בהרכב מלא (שתי קבוצות הגיל יחד), מחולק לבנים נגד בנות. כך למדתי שיש יותר בנים מבנות. מדי פעם הבטתי לתוך היער וראיתי ילדים רצים לכל הכיוונים. מזל שהיער נגמר בצוק, אחרת היו הולכים לאיבוד שם ילדים. שאלתי את טל מה הוא עושה אם הוא מגלה שהלך לאיבוד והוא לא ידע. אמרתי לו לנסות לעקוב אחרי הקולות של האחרים, לקרוא לעזרה ואם זה לא עוזר – לעמוד ולחבק עץ. הוא לא כלכך הבין למה וגם לא היה לי הסבר טוב אבל אני מקווה שזה נדבק.
לבלוק השלישי של הפעילות, שהיה באחריות ההורים, הומלץ לנו לרדת לנהר, ואף פתחו בשבילנו את בקתות הציוד ושלחו איתנו נער טוב מראה שיהיה המציל. הדרך, כך התברר לי כשכבר היה מאוחר מדי להתחרט, ארוכה היא ורבה. יש לרדת במדרגות ומדרון חולי, לחצות שדה, לחצות כביש, ללכת בדרך עפר ואז להגיע לחוף מתוק שנמצא בבעלות המקום כי גם השטח הזה שלהם. חתיכת נחלה יש להם פה. הנהר מתעקל ומתרחב מתחת לבקתות הציוד שיש בהן קיאקים, כמה קאנו, חליפות הצלה ומשוטים. פני השטח והנוף מיצגים יפה את שני חבלי הארץ שנפגשים כאן – מצד אחד קוטניז, הירוק, השופע, מלא המים והעצים, מצד שני – אוקנגן, מדבר שממטרות רצות לאורכו ולרחבו. הילדות והילדים כמו גם האמהות (ושלושת האבות) שטו ושחו ושיחקו בחול וגם מצאו עלוקה אחת, פחדו לגעת בה, עד שאנדרו הרים אותה בידיים חשופות והראה לכולם את התינוקות העלוקות שיש לה על הבטן. זה היה מרתק ומגעיל כאחד.
(למחרת תגיד לי סוניה – שמת לב למציל שלנו? ואני אשאל – איזה מציל? כי הכיסא המוגבה היה שומם. והיא תסביר לי שהזוג הצעיר שישב שם בצד ושם לב לעצמו היה המציל ואיזו בחורה. "ואת יודעת מה הם עשו?" היא תגיד בחיוך רחב, ואני אחכה בסבלנות לדבר רכילות עסיסי, והיא תיקח נשימה ארוכה ואז תאמר בהתרגשות "הם קראו ביחד בbible ולא סתם, אחד עם כריכה מוזהבת. איזה מתוקים, הא?")
אחרי האוכל אני יושבת לי בבקתה ועושה את הדבר המועיל הזה שלקחתי על עצמי (לנקות את תיבת הדואר הנכנס. התחלתי ב4500), אני כבר ב1300 ועוד היד נטויה, פתאום אני שומעת צרחות moooooooom! Mooooooom!
הבעיה עם ילדים צורחים זה שכולם נשמעים אותו הדבר. הילד הזה, או הילדה, לא מצאו לנכון לצרוח את השם של אמא שלהם, אבל אין להאשים אותם, אם ההיגיון היה עובד הם היו הולכים למצוא את אמא במקום לעמוד במקום ולצרוח.
הצרחה עוצמתית ונואשת, כאילו הרגל של הילד בתוך פה של דב (יש כאן דובים?). אני עוזבת הכל, נועלת כפכפי ורצה במורד המדרון לכיוון גן השעשועים אל הילד המרוסק שלי. כשאני מתקרבת אני מזהה אמהות שונות שיוצאות בריצה מחדר האוכל לחפש את מקור הצרחות. בזירת הgaga-ball – האזור המאוכלס ביותר בכל רגע נתון (הישג יפה למשחק שכולו מתרחש מתחת לגובה הברך) אני רואה את טל יושב רגוע על הגדר. ממשיכה ומגיעה עד לילד הצורח, לידו נטע מנסה לנחם ללא הצלחה, רואה בבירור שהוא לא שלי ושאמא שלו בדרך, והולכת משם.