ביום השלישי הילדים הגדולים הלכו לhigh rope. כולם דיברו על זה בהתרגשות השמורה ליודעי דבר, כי הם ידעו דבר – לנו זה הביקור הראשון במחנה. יום קודם הילדים הקטנים היו במסלול אתגרי בגובה חמישה מטר. ואני חשבתי שזה גבוה. "החבלים הגבוהים" מתוחים בין עמודי חשמל (בלי החשמל) ומציגים אתגרים שונים לילדים כדי להגיע מעמוד לעמוד. הילדים מאובטחים בחבל לכבל גבוה אפילו יותר וכשהם עוברים מאתגר לאתגר הם צריכים לחבר ולפרק עצמם מהחבלים העליונים המתאימים. למרבה השמחה יש נהלי בטיחות שמחייבים את הילד לבקש רשות לעבור ואז לקבל אותה כשמדריך צופה בו מהמגדל המרכזי. המסלולים הללו עוברים מסביב למגדל המרכזי וגם ממנו ואליו ואפשר להגיע איתם לנקודת התחלה של אומגה ארוכה מאוד וגבוהה מאוד.
הורים יכולים גם לקחת חלק ואכן ראיתי ישבנים בכל הגדלים משתלשלים מהרתמות.
בכלל, הורים יכולים להשתתף אם הם רוצים וכך זכיתי היום, כשבאתי לצלם את טל קולע חצים למטרה, לקלוע בעצמי ואף לפגוע במטרה.
עד אחרי הצהריים ביום השלישי הייתי עסוקה במילוי משימות אופליין שלקחתי על עצמי. ניקיתי אלפי אימיילים מהתיבה, כתבתי מכתב ארוך וסיימתי לכתוב דף מידע שהייתי צריכה לגמור כבר מזמן. ברגע שהגעתי לנקודה שבסוף השורה האחרונה סגרתי את המחשב, לקחתי את שקית הסריגה שלי והלכתי אל הספסלים להיות סוציאלית. כך זכיתי לפטפט עם אמהות אחרות, ללמוד מהי אותה "משימה בלתי אפשרית" שכולם מדברים עליה וגם על הטרגדיה שהתרחשה פה במחנה לפני חמש שנים בקיץ. מסתבר שהמדרון החשוף שבין הבקתות לחדר האוכל היה פעם מלא באורנים וסופת קיץ חריגה הפילה אותם והיו אבדות בנפש. ולא סתם הנושא עלה מיד אחרי הדיון ב"משימה" כי כששמעתי עליה, היא לא נראתה לי שיא הבטיחות.
זה הולך ככה: מחכים שיהיה חשוך לגמרי, מתאספים ליד המחסה הגדול וממנו הילדים צריכים לצאת בחושך מוחלט, לתוך היער ולנסות להגיע אל המתקן ההוא הגבוה עם החבלים. יכול להיות שהם גם צריכים להגיע בחזרה למחסה הגדול. באותו הזמן ההורים מסתובבים עם פנסים ומנסים ללכוד אותם.
נכון דפוק לגמרי?
עד כה לא נטרף אף ילד בידי חית טרף או הלך לאיבוד ביער. מי שזה מנחם אותה.
מיה אמרה לי שבשנה שעברה היא ניסתה לשכנע את הילד שלה, שהיה בן ארבע, שיתן לה להתלוות אליו למשימה. הוא סירב. ”מה השלב הבא?” היא אמרה לי בקול בוכים, ”לעזוב את הבית? לתפוס טרמפים באירופה?” הבנתי לליבה. הצדקתי אותה ואמרתי לה שלא תרשה לו, שזה מדרון חלקלק. שתיזהר.
אחר כך הגיע אלי נטע ואמרה לי ששמעה מה מתוכנן להערב ושזה לא כלכך נראה לה שטל יעשה את זה. שטל? ומה איתך? ככה, ביער? ידעתי שהייתי צריכה להקריא לה גרסה פחות מרוככת של כיפה אדומה, כזאת שפחות מתמקדת בתכולת הסל ולא כוללת את הזאב כאורח בסעודה שאחרי.
נשאר לי רק לקוות שהתינוק שלי פחדן מספיק.
הישיבה החברתית לפני ארוחת הערב נתנה לי הזדמנות לראות את הפלא המתרחש כשאיש צוות יוצא ומחצצרץ, בקונכיה (ממרחק חמישה מטר – את מזהה קונכיה. ממרחק חמישה מטר זה גם כואב באזניים). שלושים ואחד ילדים שועטים כמו נחיל דבורים מזירת הגאגא המרוחקת ישר לתוך חדר האוכל, לקול זעקות ה"אל תשכחו לנטול ידיים!”.
אותו האפקט שעה אחרי הארוחה כשעגלה עם "משהו לחטוף" (שקיות צ’יפס ופלחי אבטיח) מגולגלת לכניסה.
ברשימת האריזה הפרטית שלי הופיעו "יין ופותחן" (פריטים שלא הופיעו ברשימה הרשמית המומלצת). חשבתי לי שזה יהיה נחמד בערב, סביב המדורה, אמהות, לשתות. אבל בפועל – מדי ערב חתכתי לחדר אחרי ארוחת הערב וגם גיליתי מהר מאוד שכדאי להפסיק לצורך נוזלים מכל סוג בחמש וחצי, אם אני רוצה שנת לילה רצופה. לפיכך, בארוחת הערב הזאת, שהיתה אחרונה, הוצאתי את הבקבוק מהמקרר וחילקתי לכל האמהות שהיו בעניין. מה שאומר שכשנהייתי חברתית כזאת, אחרי הארוחה, והצטרפתי למשחקי קלפים סוערים (Exploding kittens. משחק נהדר!), לא היה לי עם מה לשחרר את השותפות, אבל כמו שכבר ידעתי ושכחתי – הנשים הללו מאבדות רסן גם כשהן על תה צמחים.
מתקרב זמן תחילת "המשימה". אני מצליחה להשיג ראיון אצל טל על הערסל.
”אתה יודע מה זה המשחק שהולך להיות עכשיו?”
“צריך ללבוש שחור בשבילו?”
“כן. ואיך משחקים, אתה יודע?”
“לא"
"עוד מעט יכבו פה את כל האורות ואז כל הילדים יצטרכו להגיע בחושך מהמחסה ההוא שם אל המקום עם החבלים הגבוהים"
“אבל זה נורא מסוכן! אמא, אני יכול להיפצע!”
“נכון. אז אתה רוצה שנישאר בבית?”
“לא, אני רוצה לשחק. אבל שתבואי איתי"
“מה דעתך שנהיה סנייפרס? אלה שמסתובבים עם פנסים ומנסים לתפוס אחרים? ככה לא ניפול"
“כן! אני רוצה לעשות את זה ביחד!”
התלבשנו בבגדים ארוכים, נתנו לילדים האחרים הזדמנות להיבלע ביער ואז יצאנו לחפש אותם. ראשית ראינו את קשת עם עוד שתי דמויות ועשינו את עצמנו כאילו לא ראינו. אחר כך המשכנו להתקדם והגענו למבנה שהבהיר לנו שאנחנו לא בכיוון כמו גם שני ילדים שהארנו עליהם וחשפנו אותם, ועוד ילד שלישי שכל כך נבהל שיצא מהצללים ונכנע.
הילדים מקבלים בנקודת הפתיחה כרטיס אותו הם ממירים במטבע כשהם מגיעים ליעד. מפגש עם צלף גורם לך לאבד את הכרטיס ושולח אותך לנקודת ההתחלה. הכיס שלי התחיל להתמלא בכרטיסים. כשתפסתי עוד שתי ילדות כבר הייתי לגמרי חסרת אוריינטציה, בגלל שלא התקדמתי בכיוון אחד אלא שיניתי כיוון כל הזמן. אחרי שלקחתי מהן את הכרטיסים שאלתי אותן איפה המגדל ואיפה המחנה. הן הסבירו לי. מזל, מזל שלא כיבו את האורות במחנה.
התחלתי להרגיש לא נח במצב הזה. אני הולכת לאיבוד ולי עוד יש פנס. מה עם כל הילדים הללו?
הגענו למגדל היעד, עליו עמד מדריך והאיר לכל הכיוונים, מנסה לתפוס ילדים. טל הלך אל מתחת למגדל שם היו שתי אמהות נרגשות שאמרו לו: יש לך כרטיס? טל לא מצמצם, הוציא כרטיס מוחרם מהכיס, הגיש להן וקיבל מטבע.
רגע אחר כך ילד אחר שהגיע מרחק שני צעדים מהמגדל נחשף והיה צריך לחזור לנקודת הפתיחה.
זה שבר אותי. הודעתי לטל שהגיע הזמן לחזור ואז הסברתי לו מה זה off duty כדי להסביר למה אנחנו לא מאירים יותר על ילדים בדרך חזרה.
כל הדרך חזרה לא הצלחתי להסביר לו מה בעייתי בדרך בה הוא קיבל את המטבע. כשהגענו לנקודת הפתיחה הוא נשאל אם יש לו מטבע, נאמר לו שהוא הראשון שהצליח להשלים סיבוב והוא צולם עם מטבע ליד חיוך גדול.
אני חושבת שיהיו כמה ילדים שיתבאסו מזה…
ארוחת הבוקר האחרונה היתה מבוססת על דייסת קווקר וזה היה מאתגר עבורי אפילו יותר מהטיול אל ראש ההר שבא מעט אחריה (והיה מאתגר. לא רק בגלל שבטעות יצאתי אליו עם כפכפים). אבל הייתי גיבורה ואכלתי את זה וזה באמת ממלא את הבטן בתחושה חמימה של שובע, אבל המעבר בפה רחוק מלהיות חגיגי.
בשעה האחרונה שלנו שם אכלנו ארוחת צהריים שכללה לצד המרק גם את הדבר הזה שנקרא "ביסקויט" אך אין בינו ובין הביסקויטים של ילדותנו דבר וחצי דבר. זה גרר דיון שולחני מעמיק על לחמים מהירים כדי לספק משהו עמילני סופג בזריזות לצד מרק ועל המנה הקלאסית biscuit and gravy שנשמעת לי כמו חלום רטוב שנגמר בכאב בטן. כי באמת, אם כבר חיטה אז שיהיה שם שאור.
כשהגיע זמננו להתפזר כבר מילאו את המקום עשרות רבות של בני נוער מתכנית בינלאומית של המחוז וזירת הgaga-ball עמדה בסכנת כיבוש (אגב, כשחזרתי לציויליזציה בדקתי ומצאתי שמקור המשחק הוא בישראל תחת השם גע-גע-גע והוא מיוחס למשחקים אחרים כמו "חיי שרה". לא יאמן). נאספנו על הספסלים לתמונה משותפת ואז לחיבוק קבוצתי (מסקנה: כשבלב החיבוק יש ילדים נרגשים, האמהות שמסביב חוטפות ישר לציצים) והחלפת טלפונים ואימיילים בין האמהות והילדים ותחושה של חמימות בלב המתרחב עם דקירות של כאב, כמו כפית אחרונה של קינוח טוב במיוחד, כי נגמר.
אבל תכל’ס, הרב פה מהעמק ואני אמשיך לראות אותן, איכשהו.