לא זורמת

אני לא אמא מגניבה וזורמת.
משתדלת לאפשר ולהיות בלתי מפחידה כשמגיעות לפה ילדות של אחרות אבל הבית שלנו הוא לא מסיבה מתמשכת ומזרני האירוח יותר קרים מחמים.
לכן אני לא מבינה איך הגעתי למצב הזה.

ביום שישי היתה פה מסיבת יום הולדת לקשת.
חלק מהילדות הגיעו. חלק (האמהות שלהן) שכחו ואני אהיה האחרונה שתכעס על מישהי בגלל בעיות זיכרון. אחרי הכל, גם אני אה… זה…?
אז אני מדברת עם אמא אחת והיא מתנצלת עמוקות כי התאמתי את התפריט לצרכים של הילדות שלה, ספציפית לאחת שהיא יותר מנ"ג. באמת קורה, לא נורא, אבל תשמעי, אני אומרת לה, יש לי פה ארגז, ואני לא מגזימה, ארגז (העברתי לסל קניות ענק, עדיין זה נחשב ארגז) של וופלים, עוגיות, קרקרים, עדשי שוקולד ועוד כהנה וכהנה דברים שעושים מסיבת יומולדת שוקולדים, וכולם נטולי גלוטן. חלקם הקטן גם נטולי תירס (קראתי את הרכיבים של הכל). ומהעוגה שהיא נטולת גלוטן, חלב ותירס (מביסים. עשיתי עם אגוזי לוז. עוגה מעולה) החבאתי כמה פרוסות בשביל הילדות שלך. מתי הן כן יכולות לבוא?

כך נחתו פה היום באחת בצהריים שלוש ילדות שמהוות חלק מקבוצת ה"בלונדיניות שהשם שלהן מתחיל בA והן נ"ג, בחינוך ביתי וחברות של הילדות שלי" (אני לא ממציאה. הכל אמת). הן נכנסו אלינו הביתה, בצעדים כבדים, מתנשפות מחמת החום.
איך שהן נכנסו אמרתי "אופס" והלכתי להביא את קשת, שבתורה אמרה "אופס" וחזרה הביתה משינה אצל חברה.
מסיבה מסיבה מסיבה… ריקודים… שוקולד שוקולד שוקולד (דברים יפים הן הכינו), עוד ריקודים, משחקים בחוץ… סבבה, כבר שמונה שעות, הגיע הזמן לסיים את המסיבה, לא ככה?
אני בארגונים אחרונים של ארוחת הערב, קוצצת את הסלט ומחכה שהאורחות יפנו מהשולחן את הצלחות עם היצירות שלהן ויקחו אותן הביתה, כדי שאפשר יהיה לשים ארוחת ערב על השולחן. ההורים שלהן מגיעים, אנחנו מפטפטים כי הם חביבים עלינו וכבר מתחיל להיות ממש מאוחר ותיכף חושך (באמצע יוני זה אומר שמאוד מאוחר).
נכנסת איזו ילדה ושואלת אם היא יכולה להישאר לישון. אני אומרת – כן. לא. מה פתאום – מחר בית ספר. אני אפילו לא טורחת לשאול כי זה השבוע האחרון ובית הספר הופך למכון כיופים. היא יוצאת וחוזרת אחרי דקה: "גם נטע וגם קשת לא הולכות מחר לבית הספר." אני בשוק. וגם איבדתי את הטיעון שלי לטובת לילה שקט.
מישהי חשבה שזה יגמר עם ילדה אחת?
שלוש ילדות נשארות לישון.
ארוחת ערב זה לא בעיה כי בפוקס יצא שזה נטול גלוטן וכל דבר אפשר לחלק ליותר חלקים. את החלק הזה נעבור בלי בעיות. זה יתר הלילה שגורם לי לחרדה קלה.

בזמן שלכולן יש אוכל בפה אני מספרת להן מה הולך לקרות תיכף. מה לוח הזמנים.
אני לא מתכוונת להשאיר שום דבר ליד המקרה. יותר מדי פעמים היה לי פה רעש בחצות. שנית מצדה לא תיפול. לפחות לא בהפרש של שבועיים מהנפילה הקודמת (זיכרון קצת יש לי).

עכשיו תשע וחצי. זה זמן שינה ביום לימודים. מחר אין לימודים אז עשר וחצי.
איך שאתן גומרות לאכול אתן מארגנות את המיטות, כלי המיטה, הכל. שיהיה ברור מי ישנה איפה. ואז תארגנו את עצמכן. פיג'מות, צחצוחים וכו'. אם נשאר זמן עד עשר וחצי – אתן יכולות לראות סרט. לא, לא משחק תופסת בחושך בחצר. ומעשר וחצי – חושך ושקט. לא רוצה לשמוע אף אחת.

בעשר וחצי, כשהן הצליחו להגיע למזרונים/ספות שהן פרשו בסלון, כיביתי להן את הטלויזיה, אפילו שנטע התווכחה. ככה זה נטע – מתווכחת. אם היא תפסיק להתווכח אני אלך לבדוק שהיא נושמת.
לאור אמרתי – קחי תפוח ומר-נודל לבית הספר מחר. אין לי כח לארוז ארוחת צהריים אחת, עכשיו, אחרי יום כזה, עם כל ההמון.

לא אמא מגניבה אני. בסטנדרטים של רכיכות אפשר להגיד שאני אפילו די קשוחה.
ועכשיו בעשר וארבעים אני למעלה בחדר ולמטה יש ילדות שמעייפות עצמן בדיבורים בחושך, לקראת שינה. הצ ל חה!