דיברתי היום עם מישהי. היא אמא בחנ"ב וכמו כמה אמהות חנ"ב שאני מכירה, כמו רבות, למעשה, אולי אפילו הרב, היא אוחזת בתעודת הוראה. היא גם משמשת מורה מחליפה במערכת הציבורית (אני מכירה כמה אמהות חנ"ב כאלה).
השיחה איתה היתה מאוד נעימה כי היא אישה נעימה וחכמה אבל התוכן היה מטריד.
למדתי, למשל, שהיא סוננה החוצה בשלב מוקדם בחיפושים אחרי מורה לכיתה של נטע. זה קרה לפני שנה בערך, נמשך כמה חודשים ונגמר בזה שנבחר מורה צעיר מהנילונים. בחור מתוק עם לב רך, על כל המשתמע מכך. בכיתה של 24 (זה נחשב כיתה מלאה. מפוצצת) בני ובנות 12-14 (כיתת ז-ח) הוא איבד חצי מהשיער שלו במשך שנת לימודים אחת. היא, לעומת זאת, עם שני עשורים של ניסיון, כל התעודות וכל הרקע הנדרש ללימוד כיתה כזאת. אבל היא אפילו לא זומנה לראיון כי הניסיון שלה הוא בעיקר בחינוך אלטרנטיבי. וזה, כך מסתבר, פחות טוב מאפס ניסיון בשום כלום.
כל כך לא נחשב, אולי מאיים, חינוך מחוץ לקופסא.
והיא משמשת כמורה מחליפה ומוצאת תלמידים שלא יודעים מה לעשות אם לא מצרים את צעדיהם ואומרים להם מה לעשות. היא תמצתה את זה יפה: no self regulation. חוסר ויסות עצמי.
שאלתי אותה על הכיתה של טל (לשעבר) אותה היא לימדה לפני כמה ימים. היא נתנה לי תיאור די מדויק של סגנון ההוראה של המורה. מורה משקיענית, הסכמנו שתינו. שאפתנית. דוחפת להישגים אקדמיים. הסגנון שלה דחף את טל אל מחוץ למערכת עוד לפני שנגמר השליש הראשון. לא רוצה ללכת? לא צריך. בוא, חזור הביתה.
מאיפה את מכירה את המורה, שאלתי. פגשת אותה? נכחת בכיתה כשהיא מלמדת?
שום היכרות. כל האבחון – מהתנהגות התלמידים והתלמידות.
לא רק שם. גם בכיתות אחרות בבית הספר. גם בבתי ספר אחרים.
טיפה נחמדות וישר מתחילים לטפס עליך.
"אתם רוצים שיתנו לכם חופש? איך אתם רוצים לקבל כשרק בצעקות אפשר לתקשר איתכם? כשאין לכם טיפת כבוד בחזרה?"
כל כך ציער אותי לשמוע.
טל וקשת לא ילכו לבית הספר בשנה הבאה. קשת קצת מתנדנדת עם ההחלטה כי השבועיים האחרונים בשנת הלימודים הם קייטנה. אבל לי יש זיכרון יותר טוב וניסיון יותר ממושך. נתתי לה ללכת בכיתה ה'. נעשה נזק. אבל לא ניתן לו להתרחב. היא בלעה שיעמום בשביל לא לפרוש באמצע או לפני הסוף. אני לא רוצה שהיא תתישר לפי הסטנדרט הנמוך. (תוספת מאוחרת, כי גם אני מתנדנדת ועם זיכרון קצר: אולי קשת תלך לבית הספר. עוד לא ברור מה הרכב הכיתות ומי המורות).
נטע מסיימת עכשיו שנה שלישית באותה הכיתה (כיתת ו-ח). היא בלעה שיעמום, בכמויות, רצתה להיות חלק. לא יודעת כמה נזק נעשה.
אור בילתה בכיתה הזאת שנה אחת ואז שנתיים בתכנית המיוחדת ושם הדברים נראים אחרת. המקור להבדל הוא שבתכנית vwp התלמידים רוצים להיות. הם בחרו בתכנית והתכנית בחרה בהם בחזרה. בשאר בית הספר – אין בחירה וככה זה נראה. זה מקור ההבדל בין ההתנהגות של ילדי חנ"ב וילדי בית ספר, הבדל שכל מדריך או מורה שעבד עם שתי האוכלוסיות יספר עליו. בצד אחד ילדים שלא רוצים להקשיב, שמתפרעים, שלא מכבדים אחד את השני ואת המדריכה. בצד השני ילדים שלהוטים לבצע את ההוראות ופועלים בשיתוף פעולה. כי הם רוצים להיות שם. הם בחרו בזה. הם שמחים על ההזדמנות לעשות משהו כזה.
מטריד אותי שאף אחת מהמורות לא שמה דגש, או מלמדת באיזושהי צורה, התנהגות חברתית נאותה. אלה הילדים שמקיפים את הילדות, לא משנה באיזו מסגרת הן לומדות, אם בכלל.
נטע סיימה עכשיו שלוש שנים באותה הכיתה. שנתיים ראשונות בבדידות מזהרת ושנה שלישית בתוך חבורה, פחות או יותר. מה השתנה? לכיתה הצטרפה חבורה של ילדים מהwhole school שם הדגשים הם קצת אחרים. החבורה הזאת קיבלה אותה בחיבוק.
אני מקווה שזה ישתנה. בבית הספר שלנו ובכלל אבל אני לא עוצרת נשימתי בציפיה.