יומיים לפני סוף השנה, אני כותבת ברכות קצרות, לצרף למתנות הקטנות שאתן מחר לאנשי הצוות בבית הספר וגל של רגשות שוטף אותי.
מנסה לזהות מה זאת ההצפה הזאת ואני מזהה אובדן.
היום שון אמר לאור שהיא לא תמשיך בתכנית לשנה שלישית.
ראיתי את זה מגיע. זאת לא היתה הפתעה. יש המון מועמדות (אני חושבת שבשנה הבאה יהיה רב נשי בקבוצה) ולתת לאור להיות שם עוד שנה, ימנע ממישהי או מישהו אחרים להיכנס לתכנית וליהנות מכל הטוב הזה.
עכשיו, כשהמחשבות לא צריכות לחלק עצמן בין שני תסריטים, אני יכולה לראות את היתרונות שבמעבר לתיכון הגדול (מי שישמע "גדול", בתיכון שלי היו בשכבה אחת יותר תלמידות מכל התיכון השש שנתי הזה). את מגוון הקורסים, את המועדונים, הפעילויות שאחרי בית הספר, ההזדמנות להשתייך לבני מינה (אותם תצטרך ללקט בפינצטה מבין המוני הסטלנים), האפשרות לתפור לעצמה את העתיד וההווה לפי מידתה, רצונה וצרכיה.
אבל שון. איזה מורה אגדה.
כל מפגש איתו, כל שיחה, קצרה ככל שתהיה (לרב הן לא היו קצרות. הוא מהמאריכים), נשאה איתה מידע מועיל, תובנות, מסקנות מהתבוננות רבת שנים וראיה של כל תלמיד ותלמידה על צרכיהם ויכולותיהן. כל שיחה שלו עם התלמידות נשאה מסרים חיוביים, מדוייקים. הוא היה המים והדשן לצמיחה של אור וכל היתר.
אין בי צער או געגועים למורות האחרות שנשאיר מאחור. אני מעריכה את העבודה הקשה של המורות באשר הן אבל יש לי הרבה ביקורת על הצורה בה דברים התנהלו, על ראיה צרה, על אפשרויות שפוספסו, על צרכים שלא נענו.
בשנה הבאה יתכן שלא יהיו לי ילדות בבית הספר המקומי ואני בשלום עם זה.
אבל הרוח הטובה של שון, היא כבר לא תהיה חלק מהחיים שלנו ועל כך הדמעות.
הרגשתי כך בעבר. מתי זה קרה?
בשנה שעברה, בסוף השנה, כשטקי המורה של נטע עזבה.
זאת היתה אותה תחושה שמשהו ממש טוב קרה עד עכשיו ולא עוד.
היו לנו שנתיים עם טקי ושנתיים עם שון. היו בתוך שלוש השנים הראשונות שלנו במערכת שני מורים שגורמים ללב שלך לכאוב כשאת נפרדת מהם.
אולי בעצם אני בת מזל.
והעצב יציף ואז יישטף כי עדיף לדבוק בטוב שיש מאשר בטוב שאין.
ביום שאחרי אני קופצת על האופניים ונוסעת למרכז הקהילתי. זה לא שבוע של פודבנק אבל יש להם "seniors' lunch" (אליה אני לא נוהגת להתנדב. אולי כדאי שאתחיל. זאת תכנית עם יותר מימון ופחות ליקוטי שאריות 
). הבטחתי שאבוא להכין gluten free shortcake. לא מכירה שורטקייק (לא במסורת שלי משום כיוון) אבל מכירה גוגל וכרגיל, אני מקבלת אחריות על ה"מיוחדים". בכיף אני אומרת.
בדרך לשם אני עוצרת בניין אחד קודם והולכת למזכירות. אני שולפת טופס מעבר ומתחילה למלא. שאנון מרימה ראש: "צריכה עזרה במשהו?"
אני מספרת לה שאני ממלאת טופס מעבר לאור, בשביל התיכון. אנחנו מהנהנות בעצב ואומרות זו לזו שהיינו רוצות שהיא תישאר שם. אבל זה מה יש.
כן, היא יכולה לעזור במשהו והיא עוזרת. היא שולפת את התיק האישי של אור (!!!) וממנו מוציאה את צילומי המסמכים שנאספו עם השנים. הנה כרטיס רפואי עם השם הישן, טופס שינוי שם, תעודת אזרחות וכמה הוכחות למקום מגורים של ההורים. היא משאירה אותי לבדי עם ערימת הניירות שאבחר מה ישלח לתיכון ואני מציצה לתוך קודש הקודשים – התיק האישי. כצפוי – שיעמום. תעודות, ציונים וכד'.
אני מסיימת למלא הכל, מגישה לה את הטופס והנספחים והיא מבטיחה לדאוג שזה יגיע לתיכון דרך הדואר הפנימי של המחוז. יש משהו כזה.
כל כך מוזר לי שלא תהיה לי כאן אף ילדה בשנה הבאה.
מצד אחד זה יחסוך לי עוגמת נפש כי בית הספר בעייתי. יש בו הרבה בעיות וגם עם החלפת המנהל – אין לי ציפיות לשינוי משמעותי. המנהל החדש לא נלהב ולא נמרץ. השמועה היא שהוא לא רוצה להיות כאן. אף אחד לא רוצה להיות כאן. בית הספר מדשדש ואין באופק שום גורם שיציל אותו.
אולי בעוד שנה טקי תחזור? ובמקביל המנהל החדש יחליט שהוא רוצה לעבור מזרחה? ותבוא מנהלת חדשה מאממת כמו זאת שהיתה כאן לפני יותר מעשור?
אולי.
בינתיים אני מתנתקת מבית הספר ומאבדת קשר עם מה שקורה בו מחוץ לארוחות הצהריים (את זה עדיין אלווה. לא אתן לזה לקמול).
במטבח של המרכז הקהילתי אני מבינה משהו.
אני מבינה שבאתי לאפות שם ולא בחרתי לעשות את זה בבית, לא בגלל שאני רוצה את החמאה שלהם. למעשה את רב החמרים הבאתי מהבית כי קמח אורז וקמח טפיוקה לא נמצאים במטבח שלהם. אני מוצאת במטבח כמה מתנדבות שאני מכירה ואחת שלא. אנחנו חולקות את החלל, מפטפטות, צוחקות ואני מרגישה חלק.
את זה אני מאבדת שם – את תחושת השייכות.
אני מודה שבבית הספר השייכות היתה מוגבלת. לא הרגשתי חיבור משמעותי למורות השנה ומשהו בסגנון ההנהגה שלי את וועד ההורים לא תאם את סגנון הסולו של האמהות האחרות. עבדתי בקבוצה מאוד קטנה והרגשתי שלא מקבלות אותי. אבל עדיין הרגשתי שאני פועלת למען התלמידים והתלמידות, מנסה לקדם עניינים בתוך בית הספר, בוועד ההורים של העמק, של המחוז ובפורומים מסוימים של המחוז. כמעט לא היה לי מול מי לעבד את כל זה וזה גרם לי לתסכול. הרגשתי שהתגובות היחידות שאני מקבלת הן תלונות. כבר לפני כמה חודשים החלטתי שבשנה הבאה לא אמלא בוועד תפקיד שהוא מעבר למזכירה. לא רוצה להנהיג. לא כאן.
אני מבינה שאני צריכה למצוא את קבוצת ההשתייכות החדשה שלי. יש לי כבר כמה מכרות בוועד ההורים של התיכון. נראה לי שזה הכיוון.
וקשת. אני צריכה לחשוב מה עם קשת. קשה לחלץ ממנה מידע. לא ברור מה יהיה איתה בשנה הבאה. היא לא רוצה הומלינקס. אני לא רוצה שהיא תלך פה לבית הספר אם הכיתה שלה תהיה בפורמט זהה. יש עוד כמה אפשרויות ויש לי חודשיים לבחון אותן.