כבר תקופה שאני חושבת על קמפינג עם המשפחה.
ביום ראשון נסענו כל המשפחה להחזיר את אור מגלמפינג שהיא עשתה עם המשפחה של מורגן, אי שם במקום שאפשר לקרוא לו – סוף העולם שמאלה, ליטרלי. בחיי שלא ידעתי שיש משהו אחרי שפונים שמאלה בקאסלו. כן כן, קאסלו. איפה שאני מוכנה ללכת רק בארון, כי הדרך.
ראשית התנדבתי להיות זאת שמחזירה אותה כי רציתי לפגוש את המשפחה של מורגן מחוץ לסביבתם הטבעית. הם נראו לי אנשים מעניינים.
פגשתי אותם חפוזות בארוחת הערב של הכיתה של אור. כששאלתי שם מי הביא את המגש המפואר (ואני מתכוונת – מפואר. תחשבו מעדניה שלמה, גבינות שוות, מיני שרקוטרי ועוד כלמיני דברים שבאים באריזות קטנות וביוקר, פרוסים יפה ומסודרים עם פירות יער ואגוזים), אמא שלה שהיתה שם לידי, הודתה באשמה ולהתפעלותי הגיבה ב"this is our go to". הייתי יכולה לחשוד שזה המקבילה הפוטלקית ל"מה, זה? סתם משהו שזרקתי על עצמי" אבל היתה לה כנות בקול. וכבר נתקלתי בתופעה "אבא של מורגן" (למשל – מוריד את הבת שלו בבוקר ליום רכיבה ושומע במקרה שזה יום ההולדת של ילדה אחרת בקבוצה אז כשמגיע לאיסוף עושה פרישה עם עוגת יום הולדת ושתיה. כזה מין).
אני מודה שהייתי מסוקרנת. קודם כל כי הם אוכלי כל מה שאומר שאפשר לפתח איתם שפה משותפת סביב שולחן (זה עניין שחשוב לי בבנית יחסים). שנית – כי הם נראים שונה מהמקובל ולקח זמן עד שהבנתי מה השוני. הם אדומי עורף. מוצהרים.
(לפני פרידה, סביב המדורה המעשנת. תמיד יש מדורה. והם אפילו הביאו מסור שרשרת כי הם לא בעניין של לקנות עץ למדורות באתר קמפינג. ונוזל הדלקה כי ככה מדליקים מדורות בלי להתכופף מדי, אני מניחה)
ארין, אמא של מורגן: "אור, מה תקחי איתך מהסופש הזה? אילו זכרונות?"
אור: "את כל הפעמים הראשונות. פעם ראשונה גלמפינג, פעם ראשונה בסירת מנוע, פעם ראשונה שדגתי, פעם ראשונה בשוק היפי עם משפחה של אדומי עורף…"
אחר כך תסביר לי אור שהיא אמנם דגה דגים אבל הם חזרו אחרי זה לאגם. כולם החזירו לאגם את מה שהם דגו. זה דייג ספורטיבי.
And I'm like, whaaaat?……
לא רק סיקרנו אותי. גם רציתי שיכירו אותנו וירגישו נח לשלוח אלינו את הילדות שלהן להתארח. אז בחרתי לנסוע בעצמי. אפילו שזה קאסלו ויובל הוא כזה נשמה שאם הייתי מבקשת שיסע הוא – הוא היה נוסע ולא מקטר אפילו טיפה.
יובל הצטרף כי בכל זאת, אם נעמה מקללת את האמ-אמא של הדרך המפותלת בין ניו-דנבר לקאסלו ואין אף אוזן ששומעת עברית בסביבה המיידית, האם זה באמת קרה?
נטע רצתה להצטרף כדי לתכנן תכנונים עם רייצ'ל, אחותה הקטנה של מורגן. הן נפגשו בעבר ובשנה הבאה ילכו לאותו התיכון. יש להן אנרגיות דומות ורייצ'ל נראית לי כמו נערה נטולת קקי-פר (באנגלית זה נשמע יותר טוב. אבל אני נמנעת אם אפשר. זה שובר את השורות לא יפה).
זה משאיר את טל וקשת בלי אפשרות בחירה. הן באות איתנו. וכך יצא שכווווולן נוסעות להביא את אור.
ארזתי אוכל כי זה לא רלוונטי שהרגע אכלנו ונאכל איך שנחזור. יש רפלקס-רעב שמופעל איך שיוצאות מסלוקן.
כל הדרך, חוץ מלטחון אוכל – טחנו לי את המח עם מוזיקה חדשה שיכולה להיות נחמדה לפעמים ומעצבנת רב הזמן. אני מעל גיל ארבעים, מותר לי להיות נרגנת בגלל מוזיקה של צעירים.
אני צריכה למצוא איזו חוקרת מח שתסביר לי מה המנגנון במוח של ילדים שמאפשר להם לשמוע יותר משיר אחד של ריהאנה ברצף. זה בטח קשור ליכולת לחיות על צ'יפס וקולה וחוסר שינה.
מה הרעיון בקמפינג, אני תוהה כבר שנים. כי זאת הדת השלטת בקנדה, כך אני מתרשמת. מה הרעיון לעזוב את הבית הנח שלך ולעבור למשך כמה ימים לגור באוהל או בקופסא, אחרי שנדרשת לחשוב על צרכיך הפוטנציאלים בשבוע הקרוב ולארוז אוכל ובגדים וגרסאות מוקטנות של ממלאי הצרכים היומיומיים שלך. קרש חיתוך קטן. סכין קטן. מקרר קטן. כירת גז שתי להבות לא חזקות. לתכנן מה תאכלו ואיך זה נשמר בתנאים-לא-תנאים שתשהו בהם. איך לקחת את מערכת ההזנה שהצלחת לבנות עבור המשפחה הבררנית שלך, ולדחוף אותה לתוך צידנית.
התשובות נאספות אצלי ככך שעובר הזמן ואני צוברת שעות התבוננות ושיחות עם אנשים שעושים את זה מרצונם החופשי.
ראשית, יש את אנשי השיכונים והפרברים. אנשים שרוצים להיות קרובים לטבע לכמה ימים. אלה שרוצים לראות עץ מרחק פסיעותיים מדלת הכניסה ואגם בחצר האחורית. אותם אני מבינה.
בנוגע ליתר – וכאן מדובר על אנשים מסביבתי המיידית, אנשים שגרים במקום אליו אנשים אחרים באים לנפוש מחמת מאממוּת המקום, אנשים שיש להם יער בחצר האחורית ודב שנוקש על דלתם הקדמית, אנשים שיש להם אגם ונהר והר ומפל במרחק הליכה מהבית, למה הם יוצאים לקמפינג?
אני מבינה שצמצום גורם להרחבה. שהסרת גירויים יומיומיים יכולה לפתוח אפיקי מחשבה חדשים, עיסוקים חדשים, תקשורת טובה יותר עם בני המשפחה. אבל בשביל זה לארוז יומיים ולחתור שעתיים לכל כיוון? לא יותר פשוט להוריד את השאלטר לכמה שעות?
כיף לי בשיגרה הבלתי משעממת שלי. לא רוצה להתרחק מהמטבח והשירותים שלי, איפה שאני פותחת ברז ויוצאים מים, איפה שהכלים נכנסים למדיח מלוכלכים ויוצאים נקיים. והקירות. כמה שאני אוהבת את הקירות שלי. שחוסמים חיות טרף מלהיכנס לביקור וחוסמים קולות של אנשים אחרים שנושמים, כל כך הרבה הם נושמים! כשאת בקמפינג, הקירות שלך עשויים בד סינטטי דקיק והשכנים שלך במרחק בו את יכולה לשמוע את הפלוצים שלהם כל הלילה. גם אם את בקופסת מתכת, עדיין תשמעי את פסיעותיו של ההולך לשירותים בשביל הסמוך. הרבה אנשים במקום קטן, זה לא יכול להיגמר בשקט.
את כל זה חשבתי ואז שכחתי כשאור חזרה מהטיול האחרון שלה בבית הספר. זה שהיה אביבי וגשום ושמשי ועל המים. חשבתי לי – כיף לעלות על קאנו בקצה הצפוני של האגם ולרדת ממנו בקצה הדרומי. ובדרך לישון בחושך מוחלט ושקט יחסי (עד כדי נשימות וכיוצ"ב) ולאכול מינימליסטי ולשבת סביב המדורה ולדבר. התקנאתי קצת ורציתי גם. את השמש והרוח על הפנים, את המים מתחת. את השלווה.
למה לערב בזה שינה, את זה אני שואלת עכשיו אבל אז זה נראה לי הגיוני.
התחלתי לדבר על זה עם חברות בגילי ומעמדי (עַגלות עם ילדים. להוציא את סוניה שהיא לא עגלה בשום צורה ואופן). בואו נעשה קמפינג על האגם. בואו נחתור אל ונישן בערוץ-אוויס. זה שעה ועשרים חתירה מסלוקן, שש עד שמונה שעות אם מעורבים ילדים. ואני מדברת ומדברת ושואלת את זאת וגם את זאת וכולן בעניין. מה אני מדברת כל כך הרבה? ממתי נהייתי כזאת דברנית ומתכננית? למה לא פשוט עושה?
מתחילה להסתכל על אוהלים. שיהיו גדולים ושיהיו נגד גשם. נצטרך גם צרור מזרוני קמפינג. עוד כמה שקי שינה. שקים יבשים, די הרבה, בשביל כל הציוד שחייב להישאר יבש. פותחת טאבים. סוגרת טאבים. עוזבת את זה. חוזרת לזה. פותחת. סוגרת. אולי את כל הציוד הזה ניקח בהשאלה. לפני שאני ממלאת את המחסן בציוד קמפינג, אולי נבדוק קודם אם מתאים לי קמפינג. אם מתאים לי לישון רע על האדמה ולאכול לחם צר. עוד קאנו, נצטרך עוד קאנו בשביל כל הציוד הזה ומי יחתור בקאנו השני, מי? זה חייב להיות קאנו אגמים, שטוח ויציב כי חמש הדקות שביליתי בקאנו שלנו, שהוא קאנו נהרות, כך מסתבר, היו מטלטלות. תרתי משמע.
מה הקטע, אני שואלת את ארין המורה, אמא של מורגן, המומחית לגיאולוגיה שיודעת את הדרך ללבם של בני השש ובני השבע כי הוא מורה לכיתה אל"ף. היא מספרת לטל שהאבן שבידו היא מסוג "סלע מותמר" ואז מתפנה לומר שרק ככה הם מצליחים לברוח מהעבודה. אני מבינה. כי באמת תהיתי. אני קמה מכיסא הנח והולכת לסקור את מה שמקיף את הכניסה לרובוטריק שלהם.
יש שם גזיית טיולים בת שלוש להבות. הללו באות עם מיכל גז קטן וחד פעמי אבל זאת מותאמת לשימוש אינטנסיבי – היא מחובר למיכל גז עשרה קילו. על הגזייה מיני קנקנים שביחד יתנו לך קפה סביר בבוקר קריר. זאת פינת הקפה. לצדה – ברביקיו. זה הולך בלי להגיד, כמו שאומרות. הברביקיו מצויד במיכל גדול יותר, כמובן. את הברביקיו הם ציידו במה שמכונה רוטיסרי. זה המתקן המסתובב שיכול להחזיק משהו מעל האש. אתמול זה החזיק שדרה של משהו.
את היצור הבא אני לא מכירה ואני בוחנת אותו מכמה כיוונים עד שארין מצילה אותי – "זה משטח צליה. את יכולה להרים את זה ומתחת יש שתי כירות חזקות" אני מרימה ונשימתי נעצרת. זה מתקן מחלומות רטובים של מי שמכינה חביתות לכל המשפחה וצריכה להכין אותן בטור. כל כך הרבה חביתות יכולות להיכנס כאן… כנראה שאת החלק האחרון אמרתי בקול כי ארין מגיבה: "פנקייק ל12 אנשים הכנו שם הבוקר. קלי קלולה"
מכונה לגריסת קרח. יש שם מכונה לגריסת קרח! אני מניחה שהיא נדרשת כי אין מקום לכל משטחי הפחיות ובקבוקי השתיה שלהם במקרר המיני-בר שניצב בכניסה לקמפר שלהם. מיני בר אני מבינה. מה, להיכנס פנימה בשביל כל פחית?
ומה זה פה, מוציא זרם קבוע של עשן? שככה יהיה לי טוב. יש פה מעשנה. ובמעשנה – קוביות של סלמון. המון קוביות של סלמון (הרי מאכילים פה את ההמונים. אני מתחילה להצטער שסירבנו להזמנה להצטרף אליהם לצהריים). רגע לפני שאנחנו הולכות משם, לוקחות את אור וחוזרות הביתה, הסלמון יוצא מהמעשנה ואנחנו מקבלות צלחת מלאה לדרך.
אני מלאה בסתירות פנימיות.
לא, אני לא. פשוט לא בא לי על כל זה.
לא רוצה לארוז, לא רוצה להתכלב. לא רוצה לישון במרחק שעה מהבית. שעה נסיעה, שעה חתירה. למה לא פשוט לחזור ולישון על מיטה כמו בן אדם?
קמפינג זה אמצעי, להגיע למקום רחוק שדורש כמה עצירות לילה בדרך. או דרך לשהות במקום רחוק, קרוב לטבע (אם אין דרך לישון קרוב לשירותים עם מים זורמים). רק בשביל האתגר והיציאה מהשיגרה? עם כל הקוגרים והדובים?
לא יודעת. לא כלכך נראה לי העניין הזה.