כבר שנים שטל מסרב לנסות אופניים בלי גלגלי-הפרעה. אנחנו לא בעד הגלגלים הללו ואחרי שאור נתנה להם את השם הראוי – האחיות שלה לא נתקלו בהם בכלל. בשנה שעברה הוא ביקש כאלה וקיבל והם שירתו אותו לצד אופני האיזון שכבר קטנו עליו מאוד. כי לא מיצרים אותם לילדים בגודל שלו. מיתר זוגות האופניים בכל קוטן אפשרי שחיכו לו הוא התעלם.
כבר חשבתי שבגיל 13, לכשיגיע זמנו להצטרף לתכנית ההאוטדור, אצטרך לחפש אופני איזון שיכוך מלא. כל כך לא ראיתי אופק בהיר. כל כך עקשן הוא היה.
לא לחצתי. כבר למדתי שזה לא עובד. אבל תקוות לא היו לי.
היום בצהריים הוא בא אלי: "אמא, בואי להוריד לי את גלגלי ההפרעה" ואני עזבתי הכל, כי כששומעות את משק כנפי ההסטוריה – סדרי העדיפויות משתנים, שלפתי מפתחות, פירקתי גלגלים, שמתי את האופניים הקטנטנים (מה זה? לגיל שלוש?) בבגאז' ומיהרתי איתו למגרש הכדורסל, לפני שישנה את דעתו. הוא עלה על האופניים וניסה לרכוב.
הוא עלה על האופניים, דחף את הדוושות הקטנות ונסע.
ההפתעה שלו וההפתעה שלי נפגשו בפנים מחוייכים.
הוא רכב ורכב. רכב ועצר. רכב מסביב ולתוך שלוליות רדודות של גשם בוקר. הוא צחק וצהל ואני איתו.
והילד היה מאושר. ואמא שלו גם.
מרינוס עבר שם במקרה עם אבא שלו, על אופניים חדשים שגדולים עליו בכמה מידות. את האופניים הישנים, בצבע טורקיז, הוא הוריש לטל כבר לפני כמה חודשים ומאז הוא מנסה לשכנע אותו לנסות. אופני הטורקיז עומדים אצלנו ליד האופניים הוורודים. גם סמרה הציעה לטל את האופניים הישנים שלה. הם לבנים, אני חושבת. גם להורים שלו וגם להורים שלה אמרתי שאני לא רואה איך האופניים שהם מציעים לי יהיו בשימוש. הרי אין בנמצא גלגלי-הפרעה במידות הללו.
מרינוס נפרד מאבא שלו ועבר לרכוב עם טל, מרוצה מהחבר שסוף סוף יכול לחלוק איתו את ההנאה שבהתקדמות מהירה. משם חזרנו שלושתנו הביתה ופגשנו את לילי שבאה לבקר. מצאנו עבור לילי אופניים כפי מידתה ויצאנו ברביעיה. כי הוא רק בן שש וחצי ואני עוד לא גדולה מספיק בשביל לשחרר אותו. רכבנו ברחבי סלוקן, על גשר מעל מי אביב סוערים, לצד אתר בניה, לתוך מגרש הכדורסל.
השלישיה ההרפתקנית נכנסה מיד לתפקידי הבילוש שלהם. יכולתי לשמוע בטון שלהם. הם נסעו מסביב, עצרו, התבוננו, מצאו ממצאים, הסתובבו עוד, דנו דיונים והסיקו מסקנות. הם מילאו את התפקידים שלקחו על עצמם עם הפסקות קצרות להערות שוליים, בירורים ובניית עלילה עבור החלקים הבלתי נראים של המגרש. הם היו מתוקים כמו שחבורת ילדים שחיים את הרגע יכולים להיות מתוקים.
הם נסעו מסביב ובתוך שלוליות עמוקות. אי אפשר לנסוע בשלוליות עמוקות עם אופני איזון.
מאז, כל מה שטל רוצה זה לרכוב על אופניים. ככה זה כשמתחילים מאוחר. הוא התחיל לקרוא בגיל שילדים מתחילים לרכוב ולרכוב בגיל שילדים מתחילים לקרוא. עכשיו הוא רוצה לעזוב את הספרים ולבלות על גלגלים.