לקח זמן עד שנכנסתי לעניינים כי אני, אני לומדת, ואף אחת לא תפריע לי. גם לא אנדריאס, העזר שכנגדה שרצה לעשות שיחת עזרים. בחצות היום חזרתי אליו. אני מקשיבה. מה התכנית?
בבוקר היו פה כולם ואני הסתגרתי לי בחדר (מתמודדת עם באג עקשן. כותבת ומוחקת. כותבת ומעלימה מאחורי סולמיות. עד שבאתי לפתרון יפה, הלכתי להציץ למרצה והתקנאתי מאוד בפתרון הרקורסיה בארבע שורות). גם את האורחים שלהם הם הביאו איתם וכולם ישבו להריע לקרואטיה ולראות את אנגליה מנצחת. מזעקות השבר לבד יכולתי לדעת כמה כמה.
אז כנראה עלה רעיון השיט ומיד אחריו נעלמו יובל וסוניה בדוג'ו, משאירים את היתר לארוז.
ארזתי ממש קל, בעיקר כי לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. לומדות. בפעם הבאה יהיו שם יותר מכמה כריכי חביתה זעירים ואינג'רות טריות מגולגלות בחמאה. ילדים נעשים רעבים איך שנכנסים לאוטו. שימי אותם על מים וזה כבר סדר גודל של t^2. ולא ידעתי ש t=5. הרבה דברים לא ידעתי.
נטע הלכה לפגוש חברה באגם ובעודי מתארגנת, באה לבקר במקרר. סיפרתי לה על התכנית. היא לא תצטרף כי מצאה מישהי שתיתן לה לעלות על הסוסים שלה וזה הולך לקרות בזמן שאנחנו נהיה על המים. היא היתה כולה בת שלוש עשרה עם חברה בסביבה. יצור שיותר פולט מקולט ובלי קיבולת לשיחה. איחלתי לה בהצלחה.
כמה בקבוקי מים, כובעים לכולן, מעט מדי אוכל, קרם הגנה. מה נשאר? כל ציוד המים. מסתבר שזה ממש קל לארוז את זה. צרור חגורות הצלה (זאת שהחתול השתין עליה צריכה להיות מסומנת טוב יותר. עוד משהו לתקן), שלושה משוטי קיאק. משוטי קאנו. הקאנו עולה על הגג די בקלות עם השיטה החדשה להרים אותו הפוך, לא מהקצוות. ואם הזנב שלו פונה קדימה – זה יושב בול וגם יש וו לקשירה לאחורי האוטו. שתי רצועות מתהדקות לחבוק את מתניו וחבל עם קשר נהגי משאיות בידי אור בשביל הקצה הקדמי/אחורי (אולי הגיע הזמן שנלמד לקשור כזה בעצמנו).
הכרכרה קיבלה אליה את שלושת הקיאקים שלנו כשרובם שוקעים ונעלמים בתוכה ורק האדום, 10 רגל אורכו, צף מעל. גם שלושת הקיאקים של חברינו הצליחו להיכנס לכרכרה. ממש, כרכרת קסמים. שישה קיאקים בסך הכל!
עם כל הציוד ארוז ורגע לפני יציאה גילינו שהכל נכנס בשתי המכוניות שלנו. שלוש המשפחות, שמונת כלי השיט. אבל, יש עוד אוטו קטן שחונה שם. אולי נשתמש בו?
זרענו את זרעי הספקנות בלבותיהם השארנו את ההחלטה בידי בעלי הרכב הנוסף. עד הרגע האחרון לא ידעתי מה הוחלט כי נשארתי עם הילדים בנקודת המוצא.
נקודת המוצא היא הגשר של פרי. זה קטע קלאסי, בינו לבין גשר ווינלו. כל כך קלאסי שילדי הקייטנה עושים אותו בסוף שבוע המים, בכל שנה. גם בני החמש.
יש בנהר קטעים מסוכנים, במיוחד באביב ובתחילת הקיץ, כשהמפלס גבוה והזרימה חזקה. אזורים עם זרמים, אזורים עם מצבורי ענפים שהזרם יצר ויקח אותך אל מתחתיהם אם הקוביות הוטלו נגדך באותו היום.
לפני כמה שבועות נעלמה אישה מקומית בנהר. יצא לשוט בקיאק, כבשגרה. שלא כבשגרה הקיאק שלה נמצא בחתיכות במורד הנהר והיא, במשך יותר משבוע חיפשו אחריה בסירות, ברגל ובמסוקים. היא נמצאה תחת מצבור עצים בלמון-קריק.
עצרנו לפני גשר פרי, חוסמים נתיב כי אנחנו לא היחידים שבחרו לצוף היום מגשר פרי. צ'יק צ'ק מרוקנים גג ועגלה ומורידים את כל הציוד אל מתחת לגשר.
אני מסתכלת סביבי וסופרת עד שבע. שלוש שלי. שלושה שלהם. אחד אורח. כל היום אני אספור. שבעה ילדים. חמש מבוגרות, שישה קיאקים, שני קאנו, וכשהכל מאויש – יש שני ילדים אסקטרא איפושהו (במים. בקאנו). כל היום סופרת. ככה זה עם מים – המשקל נעשה קל והאחריות כבדה.
השמש קופחת, אין טיפה צל. זוג עם תינוקת לידנו על החוף הקטן, זזים עם שמשיה מעל הראש. לנו יש כובעים. הילדים בתוך הקיאקים שלהם, חותרים נגד הזרם כדי להישאר בסביבה.
תקופת ההמתנה:
אחרי זמן מה, בו הסיעו רכבים לקצה המסלול, הם מגיעים ואנחנו יוצאות לדרך.
הנהר זורם לאט ובשקט. הילדים חותרים לכל הכיוונים בשמחה רועשת. מדי פעם הם יורדים מהקיאקים שלהם בשביל לשחות. או לצוף כשגופם חצי במים וחצי על הקיאק. או נצמדים לקאנו האדום כאילו שם הצוף (שם יש מאפינז).
בלי מאמץ רב ובלי רוח נגדית – זה יכול להיגמר בשעתיים עד שעתיים וחצי. רביצה עצלה בכלי השיט תביא אותך לגשר ווינלו בתוך זמן סביר. חישוב זה לא כולל את פקטור הילדים.
בדרך יש ציפורים. יש צמחיה. יש גדות נהר שאפשר ללקט מהן חמר או חול. יש מדרון של חול יבש עליו אפשר לטפס ולגלוש וליצור מפולות חול (אור: "אל דאגה. אני בוגרת קורס מפולות").
יש את הנחלה של רַבּיה שגובלת בנהר. אפשר לקפוץ אליה לבקר, להגיד שלום ולראות קצת יצירות אומנות בחצר (יובל, אור ואני בחרנו להישאר בצל, על המים, ולא לרדת ליבשה שהרי רביה מתגוררת באזור החיוג של ווינלו, איפה שגרים כל ההיפים והיתושים).
זאת שפירית בשם "הופ" שעשתה איתנו את כל המסלול (אבל לא עזרה הרבה עם היתושים. אני חושבת שהיא בכלל היתה מתה).
לקראת סוף המסלול אזרתי אומץ ועברתי מקיאק לקאנו. אור שלטה בהיגוי מאחור ואני מדי פעם נתתי כמה חתירות כח מקדימה, רק בשביל לגלות שאנחנו תופסות מרחק מדבוקות הילדים ופירורי המאפינס. באמצע הקאנו יש בר רוחבי שאמור, אני מניחה, ליצב את המבנה. בבר הזה יש שקע בצורת העורף שלי ובהישענות אחורה מהמושב העורף נוחת שם בדייקנות ומאפשר מנוחה אופקית. מה עשיתי ארבע שעות על קיאק, אני שואלת את עצמי. וגם יש את אור בקאנו!
קיוויתי שבמעבר לקאנו אני אזכה להיות ליד טל, שהרי הוא היה דבוק לקאנו הירוק רב הזמן אבל התבדיתי. התברר שאחרי יובל הוא נוהה ולא אחרי הקיאק, כשהוא חותר בקיאק הצהוב הקטן שלו.
שיחות עומק על פני מים רדודים.
טל: "מאיפה יש לך את הבירה הזאת?" (חברים מסודרים יש לנו. הביאו איתם צידנית של בירות)
יובל: "מצאתי אותה צפה פה במים"
טל: "ואיך היא הגיעה לשם?"
יובל: "נשרה מאחד העצים פה. הפחיות גדלות על השיחים ונושרות למים כשהן בשלות"
טל: "ראיתי פחיות כאלו במכולת. אתה רוצה להגיד לי שבאו מהמכולת לשלות פה פחיות?"
יובל: "משהו כזה"
אחרי כמה דקות:
יובל: "מה שאמרתי לך קודם על פחיות שנופלות מהעצים, אתה חושב שזה נכון?"
טל: "לא ממש. פשוט זרמתי עם הבדיחה שלך"
ככל שהתארך היום, בזוויות מסוימת בהן התעקל הנהר, אפשר היה למצוא צל לצוף בו לאורך הגדה. הצל הלך וגדל עד שלקראת דאון-טאון ווינלו השמש נעלמה מאחורי ההר. רגע לפני הגשר אנחנו מתקרבות לגדה הימינית והופ הופ – מנסות לעצור את עצמנו על שום כלום. לא חוף ולא שיח. פיסה קטנה של מדרון תלול והנה הכביש האחורי.
כל האנשים וכלי השיט מועלים בזריזות אל שפת הכביש ומיד מתחילה התופת. היתושים צמאי הדם מגיעים מכל רחבי אזור חיוג 226 לנשנש דם חדש, יבוא מהצפון. עשר דקות איומות עוברות אלינו, בזמן שהבנים ממהרים לאי שם וחוזרים עם שני ואן. שניים! הידד! אין צורך לנסוע להביא עוד רכב מתחילת המסלול. מזל גדול, אני חושבת, תוך שאני קושרת קאנו ביד אחת וחובטת ערפדים מעופפים ביד השניה.
השעה כבר שבע ורבע. שעה בה אני אוהבת להיות אחרי ארוחת או לפחות במהלכה. איפה אני ואיפה ארוחת הערב.
אנחנו בוחרים להתפצל. הם למסעדה, רגע לפני שהילדים נותנים ביס באמא, אנחנו הביתה. יש לנו שם נטע.
יש לנו שם נטע?
עוצרים רגע בבית לקחת ארנק ולהוריד ילדות. יש לי בראש תכניות איך לקושש ארוחת ערב מהירה רגע לפני שהמכולת נסגרת. אבל איפה נטע?
נטע?
נטע?
מחפשים בחצר האחורית. בקומה העליונה. יש סימנים שהיא היתה פה בבית. אבל איפה היא עכשיו? אפילו פתק אין.
עוד דקה עוברת עלינו בתהיה ונטע נכנסת הביתה מלווה בכריסטינה והן רגע לפני קריאה לכוחות החיפוש וההצלה.
נטע המתוקה, בלי לדעת איפה אנחנו בדיוק ומתי תכננו לחזור, דאגה לבד ובשקט עד שהחליטה לפנות לאנשי התמיכה המיידית שלה, פנתה לכריסטינה, פנתה לסוזן השכנה, אחת מסתובבת איתה ומחפשת מידע, השניה מתצפתת על הבית לראות אם חזרנו ועם כוונה לבדוק הודעות. חמ"ל קטן הקימה לה נטע. הן גם דיברו עם ג'ים (איש הסירות שמכיר את הנהר כמו את כף ידו) שהתכוון להראות להן איפה לחפש. הן כבר היו באוטו בדרך החוצה מהישוב כשראו את האוטו שלנו חוזר.
הרבה דמעות נשפכו שם והלקח נלמד. גם אם זה לא כל כך נח – המידע צריך לעבור. תמיד. שלא יכאב הלב ולא תישפך דאגה מיותרת.
כדי לא לסיים בדמעות – תמונות מיומיים מאוחר יותר, כשנטע באה לבקר עם החברה החדשה שלה, זאת עם הסוסים.
לוקחות את קשת לסיבוב
מנסה את הסוס השני