פליידייט בהפתעה.

בראשית גרו פה שישה אנשים.
טטהלה הגיעה לבקר ואחריה שושה ואוני ומאיה והשמחה רבה. אנחנו עשר, מסתדרות פחות או יותר עם שני חדרי שירותים ומתקתקות ארוחות ערב בזכות אוני המעולה.
קצת הומה לי וגם אין לי חדר להיכנס אליו ולסגור דלת (הענקנו אותו באהבה רבה למשפחה עם הפעוטה בג'ט לג) אבל כשמישהי חוצה אוקיינוסים בשביל לראות אותך, אלו התנאים וזה לגמרי בסדר. המזרון החדש על רצפת חדר הבנות הוא נח והילדות נרדמות מהר כשיש אמא בחדר (בעיקר בגלל שאי אפשר לדבר עד חצות).
אחר כך באה לבקר פרן, שפעם היתה שכנה במורד הרחוב ועכשיו גרה במדבר, חמש שעות מכאן. היא קיבלה את בטסי ויובל עבר בלי בעיה לאוהל. הטטריס הזה מתוקתק.

יש לי כמיהה גדולה לשקט. ללבד.
אי אפשר גם וגם. יש לי פה כמה חברות עם בתים ריקים ושקטים והזמנה פתוחה לבוא, בשקט, וליהנות מזה גם. אבל אין בזה היגיון. באו לפה ואני אלך לשם?
אולי קצת. ברגע שפרן הולכת לבקר חברה, משאירה מאחור שלוש ילדות שמצטוותות לשלוש הצעירות שלי, בתנועות רחבות שממלאות את החלל וקולות שמהסים את אלה שבראש שלי, אני אוספת עצמי והולכת. סוניה מנופפת לי לשלום מחדר העבודה שלה. היא בישיבה. גם אני בישיבה עכשיו, מול מטהר האויר שמזמזם את הרחש הנעים בעולם. אין חלקיקים קטנים. אין המוני ילדות. המחשבות שלי באות, מסתכלות מפוחדות לצדדים, מתמתחות בחשש. יכול להיות? אף אחד לא יציק לנו? שום "אמאאא" לא תחסל אותנו באחת, תגרום לנו ללכת לאיבוד? הן זוקפות ראש, הולכות לאט, מסתלסלות, רוקדות את הריקוד שלהן, ויורדות מהבמה.
הנה עוד אחת מגיעה.

ועכשיו, בחזרה למציאות. מחשבת חשבונות. מתכננת איך להספיק ארוחת ערב לפני שנוחתות פה עוד שתי ילדות (מספר 15 ו16 למי שעוקבת). לא, ממש לא אכפת לי להאכיל ילדות אבל רק כאלו שמוכנות לאכול, לא כאלו שנדרשים פירואטים בשבילן. אין לי, אין לי כוחות לכרכר סביב ילדה שגם מחזיקה באיסורים תזונתיים וגם בטעם מאוד מסוים.
מתי בכלל הן באות? ואיך נדאג שילכו בזמן בשביל שהבית העמוס, על הפעוטה שבו, הזה יצליח להירגע וללכת לישון בשעה סבירה.

ולי, שוחרת שקט ובדידות שכמותי, יש מסיבה הערב. לא "מסיבה". סתם. כמה אימהות. מביאות את השתיה שלהן והתלונות שלהן והסריגה שלהן. stitch and bitch. stitch and wine. הבית של כריסטינה ריק ופרן מבקרת, אי אפשר לתת לזה לעבור בשקט.

תחושת השליטה מתערערת ככל שעובר הזמן והשתיים הנוספות לא מגיעות. זה מתחיל להיות מאוחר מדי ואני מנסה להחזיר אחיזה עם הודעות שאני מפזרת בכל מדיה אפשרית. אל תבואו!
לפני שיוצאת מהבית אוספת את הילדות שלי והאורחות, ספרו לי מי ישנה איפה ועכשיו אני אספר לכן מה לוח הזמנים ואיך בשמונה וחצי כולכן תהיו במיטות, איפה שתבחרו, כדי לקשקש עצמכן לדעת ולתת ליתר בנות הבית מנוחה של סוף יום.
תוך שאני טופחת על שכמי המקולח אני לוקחת שקית סריגה מהכניסה, פיינט של גלידה מתחנת הדלק ומתייצבת ראשונה בבית שאין בו טביעות רגליים של ילדים. בואי ונחגוג! בישיבה. בשקט. בסלון.
אוחחח.

וכאן זה היה אמור להיגמר. אני והסוודר וכריסטינה וגלידה וכמה חברות שמצטרפות ומפטפטות עד שנעצמות להן העיניים. שום דבר לכתוב עליו הביתה או בבלוג. שום סיפור.
הלוואי.
אני מתקשרת הביתה, אל יובל שחזר בינתיים, כדי לעדכן אותו בסידורי השינה. לא שיש לו מה לעשות, זה רק לידיעה והרגעה. השעה שמונה וחצי, הילדות אמורות להיות בדרך למיטה עכשיו, זוגות זוגות. מצוחצחות. ואני כל כך גאה בכל מה שסידרתי מראש לפני שהלכתי משם.

"את יודעת כמה ילדות יש פה?" הוא שואל אותי, והלב שלי צונח.
"מה, היא הביאה את הילדות עכשיו?!!"
"תני לי רגע לספור. אור, תעזרי לי לספור כמה ילדות יש פה" הוא מתעלם מהשאלה שלי ופונה לאור.
"היא הורידה את הילדות? עכשיו? באמת?"

מאחור אני שומעת שיחה בין יובל לאור, כשאור תוהה אם כשהוא אומר ילדות הוא מתכוון גם לטל, והוא אומר – טל הוא לא ילדה, והיא אומרת – אבל…. ואני רק רוצה לשמוע אישור למה שאני לא רוצה שקרה.
ובעוד אנחנו מדברים אימן של שתי הילדות בדלת, מולי.

"הילדות שלך אצלי בבית?"
"כן. מסיבת יום ההולדת התארכה… זאת בעיה?"
"אה… עקרונית הילדות שלי אמורות להיות כרגע בדרך למיטה"
"לא ידעתי שהילדות שלך הולכות לישון מוקדם"
"הילדות שלך נשארות לישון?"
"הן קיוו שיזמינו אותן"

והנה הלכה השלווה. התעופפה לה מהחלון ונעלמה בעשן.
אירוח לשינה דורש תכנון וניהול, אחרת יש לי ילדות מסתובבות ורועשות עד חצות ואני, אני לא ישנה. אני למודת סליפאובר ואת המצב הזה, עם מספר חמש עשרה ושש עשרה הבלתי צפויות, אני לא יכולה להפיל על יובל.

כך התחילה חצי שעה של דיונים. עם האמהות שמולי, שלא אכפת להן שהילדות שלהן ילכו לישון מאוחר, עם נטע בטלפון, שהתיצבה בביטחון לטיפול במשימה ("אמא, אני יכולה לנהל פה את הכל, לשבץ את כולן במיטות, אבל זה לא יקרה בתוך לוח הזמנים שדיברנו עליו"), עם הלוך ושוב, עם נטע שמדברת בו זמנית איתי ועם צרור האורחות והחלטה לא לסגת, כי אני עייפה, כל כך עייפה, ולא בא לי לוותר על הסיכוי שלי לשינה טובה הלילה בגלל הבדלים בגישה. אולי אני יוצאת קצת קפוצה אבל זה מה שחשוב לי ויוצא שחוסר מחשבה לפני מעשה ומודעות זמן לקויה מכופפים לי את היד. לא נעים לי.
לא, נטע מתוקה, לא רוצה שתשבצי את הילדות החדשות במיטות. כבר שיבצתי וחילקתי סדינים וארוחות הבוקר כבר סוערות מספיק עם אוכלי כל, לא רוצה תוספות בררניות.
את כל השיחות המעניינות בסלון אני מפספסת והסוודר שלי ממשיך לשבת שם, עם שרוולים לא גמורים בזמן שאני מטפלת במשברון.
הפתרון נמצא. האורחות יבואו לכאן. הילדות שלי יכולות להצטרף או להישאר בבית. מי שבאה לכאן חוזרת למיטתה עם אמה אבל, מי שרוצה לישון עם חברה – צריכה ללכת למיטה עכשיו. אי אפשר גם שינה משותפת וגם משחק משותף. זה לוקח זמן וזה זמן שאני לא מוכנה לתת.

כמה דקות מאוחר יותר בורת רועשת מאוד פורצת לסלון השקט והדמעות מתחילות להישפך, כי היתה להן בחירה לעשות, בין חברה לישון איתה לחברה לשחק איתה. אני מסרבת לקחת עלי אשמה. אני אוהבת שהיחסים שלי עם חברות הן נינוחים, אבל זה מחייב שהן יראו אותי ואת הצרכים שלי בלי שאצטרך לעמוד על המשמר ובמקרה הזה הייתי קצת שקופה לחלק מהן.