השמיים נשפכים, מנגנים על גגות המתכת של הבקתות. זה נעים. נעים לי ובטח לאדמה פה במדבר.
העמק כאן לא רחב יותר מזה שבאנו ממנו אבל ההרים נמוכים יותר ואפשר לראות שלוש מאות ושישים מעלות של עננים ושמיים. שכבות. צבעים.
הילדות שלי הלכו ליער לאיזו פעילות. כל הזמן כמעט יש איזו פעילות. ואוכל, המון אוכל. שלוש ארוחות, סנאקס בין לבין. שכל הגוף יהיה עסוק כל הזמן.
ישבתי למיין תמונות, משימת האוףליין שהבאתי איתי לשלושת ימי הנופש הללו שחשמל מסופק בהם אבל לא ווי-פי. תמונות מיבנאל. עושות לי חשק לתאנים. כל כך הרבה זמן שלא אכלתי תאנים. שמונה שנים, הייתי אומרת.
נרדמתי. הילדים חזרו לקחת משהו ארוך. המדריכים ביקשו שיצטיידו לאור העננים. חולצה ארוכה הם לקחו אבל לא מעיל גשם. שוין, הם לא עשויים מסוכר, אפילו שהם סופר מתוקים.
הפעם ידעתי לקראת מה אני הולכת. הבאתי תיק קטן עם בגדים, לפטופ, תיק עם רולרבלייד וציוד הגנה – כי אני יודעת שיש משטח בטון מתאים (לא נחליק על משטח רטוב.אולי מחר תצא השמש שוב) ותיק סריגה. יש לי שני תיקי סריגה, אחד לבית ואחד לחוץ, שהוא יותר ארנק סריגה, כזה עם פרויקט קטן – כפפות למשל. אבל מתקרר והסוודר שלי מתעכב. אני חייבת להתקדם איתו. הוא כבר תופס תיק שלם ועוד לא גמרתי לכסות את המותן, ויש לי את כל הבטן והתחת. זה הרבה שטח לכסות 
הבאתי גם משחק קופסא – code names. פה התוודעתי בשנה שעברה לexploding kittens ומרלו, שערכה אז את ההיכרות, אמרה לי שהביאה הפעם משחק חדש. הילדים משחקים געגע והאמהות מפטפטות ומשחקות את המשחקים שלהן. ככה זה עובד כאן.
הפעם ידעתי גם להביא בגדים שחורים, לי ולילדות. הן ארזו לבד. מצאתי את רשימת האריזה מהשנה שעברה, הרצתי אותה דרך חברות, הוספנו כמה דברים, אין הפתעות. כולנו מוכנות ומזומנות ל"משימה בלתי אפשרית" שהפעם תרוץ פעמיים, בערב הראשון ובערב האחרון, וכנראה תכלול שכיבה בבוץ. לא בשבילי. ישחקו הנערים, אני אשאר סביב המדורה לסרוג.
אולי תהיה מדורה אמיתית? עם כל הגשם הזה? אולי יסירו את איסור האש הגלויה? בשנה שעברה ישבנו סביב מדורת גז, שככה יהיה לי טוב, יש דבר כזה. קנדים חייבים לשבת סביב אש גם אם יש איסור מדורות.
הדבר המשמעותי ביותר שהבאתי הפעם ולא בשנה שעברה, זה שירותי קמפינג. עכשיו, כשאני בבקתה 11 (בחירה של הילדים) אני יכולה לראות שבקתה שלוש בה לנו אז, היא הרחוקה ביותר מהשירותים. אני חצי דרך אליהם עכשיו. עדיין, בלילה, עם גשם, בלי גשם, אני לא רוצה לצאת מהחדר בשביל לעשות פיפי (והרי מחוץ לבית יש פיפי ארבע פעמים בלילה. זה קטע כזה). השירותים שהבאתי מאפשרים להשתין בישיבה, בצורה בטוחה, בתוך החדר, בלי ששום דבר נשפך או מסריח. זה שיחוק המאה מבחינתי. הפעם אנחנו שבע בחדר. חברנו למשפחה של סוניה מבחירה כדי להיות ביחד. אנחנו מאוד אוהבות להיות ביחד.
הילדות שלי ארזו מרשימה, גם הילדים שלה, כשהגענו כולם פרקו את הציוד מהאוטו, בחרו מיטות וסידרו את הדברים שלהם. מתוק להפליא. הציעו מיטות, פרשו שק"שים, קשת הכינה פיג’מה על המיטה וספרים לקרוא לפני השינה ונעלי בית מתחת למיטה. הילדה מסודרת, אין מה לומר. אחרי כל ההתפזרות והאיסוף – החדר מסודר, התיקים לצד המיטות, התרשמתי!
הילדים זורמים במורד ההר בצעדים רטובים ורועשים. מצטיידים במעיל גשם, מחליפים חולצה רטובה וממשיכים הלאה לפעילות אחרת. אני יושבת על המיטה בחדר החשוך, ממשיכה במיון התמונות ללא הסחות, במיטה לצדי, בקומה העליונה ישנה סוניה ואני מסיקה – זה, גן עדן. הילדים עסוקים, מועסקים, בחבורה, הילדים מוזנים, ההורים (אימהות. גם הפעם – אבא אחד) מנותקות מהבית ושלל ה"לעשותים" שפזורים בו בכל פינה. אין תחזוקת בית, אין תחזוקת ילדים, כל שנותר זה לשכב בערסל (הוספתי לרשימה. היו כמה שהביאו), לקרוא ספר, או למיין תמונות – מי שבעניין, להקשיב לרעמים ולהירגע.
האוכל פה נהדר. מאיה הצליחה לתקשר את כל המגבלות התזונתיות של המשתתפות, החל בנ"ג הנדוש, דרך כמה צמחוניות וכלה ברגישויות למיני זרעים והטבחית קלטה את כל הכדורים והצליחה להחזיק אותם באויר במבנה מרהיב.
לארוחת הערב הוצאנו מהמקרר את חבילת החמאה שהביאה סוניה. זאת הברקה. כל מי שראתה אמרה: ”נעמה, שיחקת אותה" וכך יצא שגם אכלתי את תפוח האדמה האפוי הטעים מאוד (ולכן, שני תפוחי אדמה אפויים) עם חמאה ולא עם תחליף וגם עלתה קרני בעיני הבנות. שוב ושוב הודיתי שהחמאה היא לא שלי, אני רק הלכתי להביא מהמקרר, אבל הקרדיט כבר נחת.
לארוחת הערב התיישבתי עם פרצופים מוכרים (את מנת ה"נעמה עושה חברות" כבר קיבלתי בארוחת הצהריים עם המון שמות לזכור) והן שלפו את מה שהן הביאו. ככה זה אימהות שרגילות לארוז אוכל – תן להן שלוש ארוחות ביום ועוד נשנושים והן יביאו צנצנת של כרוב כבוש רק מחמת ההרגל. היו שם בערך שלוש צנצנות של כרוב כבוש, בצבעים שונים. כף כרוב כבוש עם קימל אל צלחת ארוחת הערב המלאה בכל טוב, ירקות על ירקות ורטבים ועוף חמוד. אני אוכלת פה יותר טוב מאשר בבית.
עוד משהו שלא קורה אצלי בבית זה שחמש ילדות מתנדבות לנקות אחרי. אני מבינה שמדיח כלים תעשייתי זה חידוש מגניב אבל הן לא הסתפקו בזה. הן הסתובבו עם עגלה ואספו צלחות ריקות מול אמהות מפטפטות, הן ניגבו שולחנות נטושים, הן שאבו את הרצפה (שטיח מקיר לקיר בחדר האוכל. טמטום מרהיב), חצי שעה הן עבדו שם! כן, קשת היתה אחת מהן.
ואז ירד החושך. אנחנו היינו ישובות על הספות בכניסה לחדר האוכל, סורגות וכד’, מפטפטות בשפע שיחות צולבות, עד שבאו אלינו ילדינו, חולצות קצרות, עור ברווז, ואמרו לנו: אימותנו, הגיע זמן "משימה בלתי אפשרית" ואנחנו, אנחנו בדיוק תהינו אם יותר לנו להתגלגל למיטה, כי בכל זאת, כבר שמונה.
מה אני עושה עכשיו? פזצטות בבוץ? טיולים בחשכת היער? למה? מה עשיתי רע?
טל, אתה שומע? אל תסתובב לבד. תבחר עם מי אתה רוצה להיות ותישאר איתם. ואם משהו קורה, אתה לא יודע לאן ללכת, הלכת לאיבוד, קיבלת מכה, תצעק "הצילו!”, בסדר טלי?
מה שתגידי אמא, הוא מסמן בהנהון, ורץ אל החושך.
איך הוא נהיה לי כזה גדול ועצמאי?
העצלנות משחררת.