חיי חברה, פתאום

על המרפסת חיכו לי מגפיים. מגפי עור ירוקים עם שרוכים ופרווה שמציצה מלמעלה. מגפיים עם מקום לבהונות להתפרש ולכל יתר כף הרגל להתרווח. מגפי נשים חורפיות מידה 44. מי היה מאמין שדבר כזה קיים ואף נמכר יד2 באזור שלי!
בעלת המגפיים לא היתה בבית אז התישבתי לי על הספה ופצחתי במצוות נעילה.
בקצה שביל הגישה נעצרה מכונית גדולה, כדרכן של מכוניות באזורים כפריים, אדומה, ומתוכה יצאה מישהי שנראתה לי מוכרת. גם לפני שבועיים היא נראתה לי מוכרת. איפה זה היה?
<…פטפוט נעליים עם אישה מוכרת במרפסת של אישה שפגשתי בלוח משומשים בפייסבוק.
אני חושבת שהיא אמא של מישהי. נראה לי שזה משהו דרך הילדות…>
"אז איך הלך הסליפואובר?" היא שואלת ומאשרת את התחושה שזאת אמא של חברה של נטע. אבל איזו חברה, לעזאזל, איזו? ולמה הן כולן נראות בדיוק אותו הדבר, החברות. בהירות עור, בהירות שיער ולובשות בגדים של ארדין. כן, יש אחת קצת יותר גבוהה, עם שיער כהה. היא אפילו פתחה את הפה בארוחת הערב. איך קוראים לה…? מירנדה. אני חושבת שזאת היתה מירנדה. ויש עוד אחת גבוהה עם שיער בהיר כמו כולן אבל היא דומה לאורה וקר לה. זאת אומרת, קוראים לה קרלי. ויש את זאת החכמה, קלואי? יש עוד כמה. לא מבדילה ביניהן. פאדיחה. וכולן גרות רחוק רחוק. לפחות ארבעים וחמש דקות מהבית שלנו.
יש פה שיחה מולי. אני אמורה לענות. איך עבר הסליפאובר? מה אומר? מי זאת שהתעוררה חולה? איך סליפאובר הולך? הן קונות שטויות במכולת ונשארות עד מאוחר מדי לאכול את כל זהואז מתעוררות מאוחר והולכות למכולת שוב לקנות ג'אנק חדש לארוחת בוקר. מקפידות על אורח חיים לא בריא, קלה כחמורה.
"אני כבר לא זוכרת. היו כל כך הרבה. אני לא מצליחה לעקוב…" (אני ממש מקווה שהיא לא אמא של זאת שהתעוררה חולה).
היא מזכירה לי שהיא אמא של קרלי. אה, זאת הגבוהה. ושקוראים לה וונדי ("תזכרי, מפיטר פן") ואני מזכירה לה שאני נעמה (לא משום יצירה שאת מכירה וזה ממש בסדר לשכוח את השם), נותנת לה כסף שתעביר לחברה שלה לכשתחזור מהוטרינר, והולכת משם עם מגפיים מגניבים ממש, שהם האנטיתזה המוחלטת לנעלי עקב. העקב שלהן מונמך!

ואני בכלל בדרך לאסוף את אור. בגלל זה אני מבלה במרפסות מרוחקות. אור אצל מורגן שם היא ישנה שני לילות וביניהם נסעה עם המשפחה של מורגן לעשות סקי בהר האדום. מורגן היא חברה מהכיתה מהשנה שעברה. השנה הן בבתי ספר נפרדים אבל עדיין חברות טובות. אחרי שהיא תחזור הביתה היא תישן במיטתה לילה אחד ואז היא נפגשת עם שאנה ( לישון אצלה או שאולי שאנה תישן אצלנו?) שהיא חברה שלה כבר כמה שנים עוד מהימים שהן היו בחינוך ביתי. אין לי מושג איך הכירו. וכל זה אחרי שהיא היתה במהלך חופשת החורף בשתי מסיבות נפרדות (שתיים!). מסיבות של נרדז, אל דאגה, החומר הכי חזק שרץ שם היה סצינות של שר הטבעות. אבל היו התכנסויות חברתיות והיא היתה חלק מהן. עם אנשים מבית הספר שלה ועם אנשים שהם לגמרי לא. ואף אירחה פה מישהו למסיבת צפיה פרטית בDr. Who. (זה המקום לציין שבאחת המסיבות היא הביסה את הבחור בחידון טריוויה של הדוקטור, מה שהופך אותה, לדבריה, לאלפא-נרד).

נטע לעומתה, מארחת (ימים ולילות) ומתארחת (ימים ארוכים) את ואצל כל הבנות הללו שהזכרתי קודם ואף אחרות. ילדות מבית הספר. כאלו שמוגדרות כחברות טובות וכחברות פחות טובות (אבל אוהבות את האוכל שלנו אז הן באות לארוחת ערב ולישון). לאחרונה היא זכתה בחדר משלה (עוד לא גמור. אבל היא כבר עברה לשם) בו היא הציבה מזרון זוגי ועליו היא מארחת ערב ערב, כמעט. הן נמרחות שם אחת על השניה, טלפונים ביד, תנור מכוון לטמפרטורות של סוף יוני, מנשנשות אוכל זבל כי ככה זה, זה השלב ההתפתחותי שלהן, יוצאות בשביל ללקט במטבח או לעשות פיפי, רואות סרטים עד מאוחר, מתחזקות מבט אדיש.
אני לא מציקה. רק ממיינת אותן לכאלו שמעמיסות צלחות ("נטע, תביאי אותן שוב") לכאלו ש"לא תודה" וגם לא מדברות מי יודע מה. אם הן מצטרפות לארוחת הערב ומפטפטות זה חמוד. כשיש יותר מאורחת אחת זה ממש מופע אנתרופולוגי מרתק.

ההסעות זה לא שוס. אנחנו מנסים לגרום לנטע להשתמש בשירותי התחבורה הציבורית כמה שניתן והיא עושה את זה. עד כדי להחליף אוטובוס בחניון שומם בשביל לפרוץ את גבולות העמק (אירוע שלווה בהרבה חשש אבל הביא איתו צמיחה, אני חושבת). זה די מוסכם שההורים משני הצדדים נושאים בנטל, לא משנה איפה הן נפגשות. כל אחד מהצדדים לוקח כיוון. אבל לא תמיד הילדות האחרות מסתדרות עם תחבורה ציבורית וגם אין אוטובוסים בעמק ביום ראשון.

לפני כמה ימים נסעתי לקרסטובה. זה אזור בקצה השני של העמק בו גרות בסמיכות מפתיעה, ממש, במרחק יריקה, שתי חברות של נטע וחבר אחד של אור.
זה הולך ככה.
את נוסעת דרומה בעמק. הכביש גבשושי מחמת שלג שהפך לקרח בסגנון חופשי ועדיין לא ראה שמש (בדרך חזרה זה כבר יעלם). את יורדת מכביש העמק רגע לפני שהוא נגמר, חוצה את הנהר ומשם את נוסעת על כביש שככל הנראה לא פינו משלג בשבוע האחרון. זה כביש לבן. את נוסעת בזהירות ובאיטיות כי הכביש מפותל ולפעמים באות מכוניות ממול ואת לא יודעת כמה שליטה יש בצד השני. בכל זאת – שלג דחוס תחת גלגלינו.
אחרי כמה דקות את פונה מהכביש אל כביש אחר שמתפתל לא לאורך נחל אלא במעלה הר. גם הכביש הזה לבן. מצד אחד את רוצה לעלות לאט, כי את לא רואה מה בא מולך בגלל הפיתולים. מצד שני אם זה יהיה לאט מדי – את תתחילי להחליק למטה. אכן דילמה. איכשהו קורה נס ואת מצליחה להעפיל לראש הגבעה ומשם זה קלי קלות. הנה הבית של אין-לי-מושג-איך-קוראים-לה.
אני יוצאת ביחד עם נטע מהאוטו כדי להעריך את המצב. כאילו שאני יכולה להעריך משהו. לקראתנו יוצאת ילדה שנוצקה לפי תבנית "החברות של נטע". בהירה מאוד. היא לובשת מכנסיים קצרים וחולצה קצרה (לא של ארדין. לרגע חשבתי שטעינו בכתובת). יכול להיות שהיא אפילו יחפה.
אני לא אמא שלה אבל לא יכולה לעצור את עצמי ופולטת משהו לגבי התאמת הבגדים שלה לעונה. היא מסבירה שהיא בדיוק מנקה. הסבר מתקבל על הדעת. אולי. כנראה. מי אני שאתווכח. יש לה אבא. שלום אבא של חברה-של-נטע.
אני מבקשת את מספר הטלפון בבית. כי אמנם נטע שלחה לי את פרטי הקשר של החברה (קירה? אולי קראו לה קירה?) אבל מה עוזר לי מספר נייד בעמק ללא כיסוי סלולרי.
אבא-של, אותו אני לא טורחת לשאול לשמו כי אז תהיה ציפיה שאדע את שמו (ולזה אין לי מקום בראש. תפוס לי עם וונדי), נותן לי את המספר בבית. עכשיו אני שואלת אותו אם יש לו את המספר שלנו בבית. כי אני רוצה לתת לו את המספר שלנו בבית. הוא אומר: "נטע יודעת את המספר, לא?" אבל לי יש בראש דברים אחרים. אם נטע תאבד את ההכרה, איך היא תגיד לך את המספר שלנו בבית, איך?
אני לא עונה. רק מחייכת. הוא מבין שזאת לא היתה באמת שאלה, מביא פתק וכותב את המספר. שיהיה.

"קבלי הוראות הגעה" נטע אומרת לי ומושיטה לי את הטלפון.
ממי? למה? על מה אנחנו מדברות?
היא עושה לי סימן של "תזרמי" ואומרת לי שזאת אמא של אנווין.
אנווין אני מכירה ואף זוכרת. קודם כל כי השיער שלה אדום ויש לה נמשים. זה עושה אותה יוצאת דופן. היא גם לא מבית הספר. למה אני צריכה הוראות הגעה? אני יודעת איפה אמא שלה גרה. באמצע העמק, דוך למעלה בדרך מתפתלת במעלה ההר. לא משהו שאני יכולה לעשות עם הואן שלנו בתקופה זאת של השנה.
ביקשת שאזרום? אני זורמת.
שלום אמא של אנווין (מאה אחוז יש לה שם. אני לא יודעת מה הוא. אבל אני אזהה אותה בלי בעיה כי גם היא ג'ינג'ית).
אמא של אנווין עברה לגור במקום אחר. כנראה היא שמעה שיש תנאי מקדים לחברות עם נטע, שהבית יהיה מינימום ארבעים וחמש דקות מכאן. עכשיו היא גרה בבלואט, שעה מכאן. וזה לא הכל, הו לא, זה לא הכל.
מחר בצהריים יש מסיבת יום הולדת לאנווין אצלה בבית. מחר בצהריים היא תפגוש את האורחות בקצה של דרך ללא מוצא ומשם הן כולן יצעדו במשך עשרים דקות בשלג במעלה ההר. כי אין כרגע גישה ברכב לבית שלהם. (בעיה נפוצה אצל תושבים רבים ביער). עשרים דקות צעידה במעלה ההר זאת דרך נהדרת להתחיל מסיבה. אחר כך יהיו שני לילות שינה בבית שלהם בלב היער ואז היא תסיע את כולן הביתה ותפזר אותן בבתיהן ברחבי העמק.
ומה אם נטע לא רוצה להישאר לישון? היא תוליך את נטע (אותה הדרך, רק הפוך) בלילה כדי לפגוש אותנו לאיסוף בקצהו של רחוב ללא מוצא.
אני רוצה להיות אמא תומכת אבל פגישה לילית ביער חשוך זה אפילו יותר גרוע מדרך קרחית מתפתלת בקרסטובה. כי זה לפחות באור יום.
למזלי נטע בחרה לא ללכת ואנווין פוזרה בבית שלנו בתום המסיבה. עכשיו היא גרה כאן איזו תקופה. חיה על דיאטה מאוזנת של חטיפי שוקולד ותפוצ'יפס. נערה ככל הנערות.

(תמונה של המגפיים – ממש בקרוב).