יום סקי ראשון לטל לשנת 2019. יום סקי ראשון אחרי שברון הרגל, ההצהרה שהוא לא עושה את זה יותר בחיים, המעבר (במחשבה) לסנואובורד, ההתרצות, ועכשיו – ההתרוצצות.
פעם ראשונה לי באתר הסקי Summit Lake, שם בית הספר שלו בוחר לערוך את שיעורי הסקי.
הרבה פעמים עברתי לידו. הוא נקודת ציון בדרך למעיינות החמים, בערך 45 דקות מהבית (כשהדרכים טובות. והן לא היו). משמאל – אתר סקי, מימין אגם סאמיט הקטן והחמוד שבעונה זו הוא גם קפוא, מצמצת ושניהם מאחוריך.
כן, הגענו באיחור. גם כי הדרכים וגם כי יצאנו באיחור.
קטן. קטן וחמוד. מגרש חניה זעיר. גרם מדרגות מוביל לתוך הלודג' ובו המולת בית ספר שלם. לא, לא שלם. אחר כך אפגוש את שרה, אמא של שאנה (כן. שאנה מהסיפור הקודם) והיא תספר לי שהגדולים בדיוק עושים איזה טיול שלג בן לילותיים. אז הם לא פה. כמה זה משאיר? ארבעים ילדות?
האתגר הכי גדול בהעברת תינוק ממגפי שלג למגפי סקי זה הגרביים. הוא נוגע עם כפות הרגליים בכל מה שסביב בחלקיק השניה שבין הסרת מגף רך לנעילת מגף קשה. והסביבה, סביבה בה אנשים באים עם שלג ומתיישבים בחמימות. סביבה שלוליתית משהו. מזל שהבאנו זוג להחלפה. בפעם הבאה – שניים לפחות.
התינוק מוכן.
לפחות מבחינת ציוד, מוכן.
כאילו מחייך וזה. אבל תכל'ס – קיטורים. כי בעצם הוא לא רוצה.
השיעור מתחיל. באיחור. אבל יגמר בזמן. משך השיעור היום – חצי שעה. כמה זה משאיר? לא הרבה, במיוחד שהמולה ובלגן ורוצים לראות מי יודע מה. גבעת הארנבים פה מיועדת לארנבים מתקדמים. היא תלולה וצרה. טל נגרר בידיים, שלי, של הורה מתנדב אחר, נגרר מעלה, גולש מטה. בוא תראה לנו אם אתה יודע לעצור.
לא רוצה להראות.
משאירה אותו לחסדי המדריכות והולכת לסדר את קשת. היא בחרה לוותר על בית הספר ולבוא איתנו. לא בקלות החליטה. בכל זאת, היא מפסידה הכתבה!
זה אתר קטן, אבל לכזה מחיר לפאס יומי לא ציפיתי. אולי קיבלתי הנחת תלמידה? 11 דולר זה עלה.
קשת יוצאת לגבעת הארנבים בדיוק כשטל מחליט שמספיק לו השיעור הזה ועכשיו נדרשת מנוחה ממושכת ובדיקה מעמיקה של המזנון.
הו המזנון.
האם ציינתי שהאתר הזה, הלודג' הזה וכל הגישה מסביב, כולם קטנים?
במזנון שתי נשים ותפריט כתוב בטוש על קרטון. קפה עם מילוי אחד נוסף חינם, שוקו חם – הגרוע שראיתי מימי (כן, ניסינו. את שניהם), נקניקיה, המבורגר, שבלול קינמון (חמישה דולר?! אבל אז ראיתי אותו. ממלא צלחת מנה ראשונה). כאלה מין. הכל מרגיש מאוד ביתי. למעשה, אם לא היה שלג מסביב, הייתי יכולה בקלות לדמיין שאני בטיול שנתי של כיתה ט' ואנחנו עוצרות בביקעה לחביתת ירק בפיתה ומיצפז.
נחנו נחנו נחנו. מבחינת טל אפשר לארוז וללכת הביתה אבל אני לא מוותרת בקלות. לא בשביל זה נסעתי על קרח ואיחרתי. לא בשביל זה. ואם תוותר לעצמך כי אתה קצת מפחד, לא תגיע לשום מקום. ואנחנו יודעות שאתה יודע לעשות סקי. למען השם, בשנה שעברה עלית על מעלית הכיסאות וירדת הר שלם! (חצי הר. את החצי השני באלונקה), עכשיו הם אומרים לי שאתה לא יכול לעלות במעלית הידיות בגבעת הארנבים? זה מה שהם אומרים לי? (לא בדיוק. אמרו – שיתאמן על עצירות. יכול לעלות בידיות אבל רק חצי גובה ועם ליווי של מבוגר).
לא כך ראיתי את היום שלי בעיני רוחי. בלילה עוד הספקתי לכתוב לנטע פתק: "איפה הקוֹראן שלך?" (קוֹראן, לא קוּראן). כי חשבתי שתשבץ וסריגה זה לא מספיק בשביל תיק בידור.
שנאמר – מה חשבתי לי.
אני עוד יצאתי בזול. סחבתי אותו כמה פעמים במעלה, ואז אמרתי לו – אודרוב, מעלית. אתה יכול. אנחנו יודעות שאתה יכול. רחמים על אמא. ובאמת הוא יכול. ראיתי את רובין מסתובבת עם הילדה שלה, קצת יותר קטנה מטל. כל היום, ואני לא מגזימה, כל היום, סוחבת אותה במעלה הגבעה, שוב ושוב. לפעמים עם עוד ילד. חצי שעה הפסקת צהריים ובחזרה לחדר כושר. נתפסו לי השרירים וקצרה נשימתי רק מלראות אותה.
כמה פעמים עלה וירד, עשה קצת עצירות, קיטר מלוא הטנא ורק אחרי שהודה שזה בעצם כיף והוא ירצה לעשות את זה שוב בשבוע הבא, הרשיתי לו לחזור ללודג' ולהתחיל לשאול מתי אנחנו הולכות משם.
זה שיורד:
וזה שעולה, פעם אחרונה, חלאס.
בינתיים קשת.
שתי מעליות כל האתר. אמרתי שהוא קטן.
אחת עם ידיות בשביל התינוקות. אחת, טי-בר, בשביל כל היתר. זה משהו שאת נשענת עליו עם התחת ונותנת לו למשוך אותך במעלה ההר כשהרגליים שלך על הקרקע. בהשוואה למה שאני מכירה (ספסל עליו את יושבת כשרגלייך באויר) זה נראה יותר תובעני פיזית, מחד, ויותר נח לרדת ממנו, מאידך. שהרי אני נוטה להתרסק כשאני יורדת מהספסל. כזאת אני.
קיצור, אני רואה את עצמי הולכת לשם יום אחד, עם יובל, בלי נתמכים, וממש עושה סנואובורדינג בעצמי.
גם בשביל קשת זה חדש אז לקח זמן עד שמצאנו שותפה לדרך שתעמוד בתנאים ("מישהי שאני מכירה". היתה אחת כזאת בכל האתר) ותעלה איתה במעלית בפעם הראשונה. אחר כך זה כבר קלי קלולה והיא יכולה לעלות לבד. ולרדת לבד. ולעלות לבד. ולרדת לבד. אתר קטן, אין סכנה שתלך לאיבוד באיזו באר.
זאת שעולה, בעצמה.
ויורדת, בביטחון.
בינתיים בלודג', טל ואני, חיבוקים חיבוקים חיבוקים. דיבורים דיבורים דיבורים. בודקות את החומר הפרסומי התיירותי. גלויות עם הוראות בטיחות לגולשות. הדבר הכי קרוב למפה שמצאנו (אוהב מפות הילד). עבורו לא הבאתי תיק בידורים וחומר הקריאה הזמין הולך ונגמר.
מה שמזל, זה שמצד אחת קתרינה המורה רואה הכל וגם גברת לאדה (השם הכי לא הולם את איך שהיא נראית. אבל שכחתי את שמה הפרטי) באה מוכנה והיא יושבת ומקריאה ספרים לתלמידות הצעירות שההורים שלהן עוד לא עייפו וחתכו הביתה. פתאום מופיעה ילדה, תלמידה של לאדה, ומגישה לנו ספר. אני מקריאה לטל (כמה קל לקרוא ספר ילדים. אין מילים ארוכות) וכשהספר נגמר אנחנו עוברות למעיין הנובע שבשולחן ליד.
בלי טל.
עם טל. הרבה יותר טוב. בשבילי.
כשכל התלמידות זורמות לאוטובוס הצהוב, אנחנו לוקחות את הציוד שלנו והולכות בזהירות על הקרח אל האוטו. בשבוע הבא נפנה שמאלה, במקום ימינה, ונמשיך אל המעיינות החמים. אבל היום, היום הבטחתי לעזור. אז הביתה.
בבית, אחרי שעה של התרוצצויות (ילדות, תרנגולות, כאלה) ואחרי ששלוש מתוך ארבע היו בבית (התיאשתי מלחכות לנטע שתחזור מהיער. אין כמו ללכת ליער כשקר ורטוב ומחשיך, בשביל להראות לחברה שלך איפה החלקת), יצאתי לבית הספר. כי שם, מתחוללת כבר שעה וחצי מסיבה.
הרעיון היה של דיינה. אני תמכתי כי חשוב לתמוך ובעיקר נחמד לתמוך אם אני לא צריכה להריץ את ההצגה. אז לקחתי עלי איסוף מתכונים והכנת רשימת קניות וקניה של כל מה שיכולתי ותיאום של מה שלא. עשיתי את המאחורה. עכשיו זה המיקדימה. ואני לא יודעת כמה אנשים יהיו שם, בכל זאת דיינה התחילה לחלום את זה לפני שבוע והכל נשמר עפעס בסוד.
הכנו שם תועפות מאפינס וגם קישים קטנים עם ירקות וגבינה ובשר. וקצת מאפי פילו עם פירות וגבינה וזרעי המפ (יציאה מגניבה). כל זה בשביל ארוחות הבוקר בבית הספר שכבר שנים הת'ר מכינה עבורן את האוכל בהתנדבות. להת'ר נגמר הסוס.
הילדות שלי היו מפוזרות בבתים שונים (קשת משמרטפת, טל בסלון, אור מארחת חברות בחדר שלה ונטע בפה של איזו חיית טרף ביער) אבל הילדים והילדות של מי שכן באו לאפות, התרוצצו במסדרונות בית הספר, משחקות מחבואים, באות מדי פעם לנשנש נאצ'וס וירקות או להתחבא בארון מתחת לכיור. סטנדרטי.
חמרים יבשים למאפינז.
הרבה ביצים רצו שם. זה לנגלה אחת של מאפינז.
מייק. הכין 240 קישקישונים.
מאפינז פירות יער. היו לנו גם כמה תריסרים מאלה.
ככה נראית תערובת מתערבבת של שלושה תריסרי מאפינס שבעצם נותנת ארבעה תריסרים או יותר. כי מאפין סטנדרטי הוא בגודל משפחתי.
הרבה גזר מקומי נכנס כאן.
כשגמרנו לארוז הכל (חבל שאין לי תמונה של עשרים ושתיים שקיות פריזר עם תריסר מאפינס בכל אחת. וארגזים של מיני קיש)
(מצאתי תמונות!)
ולקרצף את כל התבניות ולמרק את כל המשטחים, כבר לא יכולתי לעמוד על הרגליים. באתי ברגל אבל חזרתי באוטו, עם דלי של שאריות חלבוניות עבור התרנגולות שלי וקליפות של כעשרה תריסרים של ביצים מקומיות. גם זה יגיע לתרנגולות שלי בסוף.
ואני אומרת להם – לא רוצה להיות מורה למתמטיקה, אבל אנחנו מכינות פה משולשים ישרי זווית, זה מרצף תבנית מלבנית בצורה מדויקת. אבל ככה זה אנרכיסטים. עושים בלגן.
תכל'ס, היה לי המשך לוז אבל עוד לפני שהגענו לרגע ההוא בו יצאנו מבית הספר (רבע לתשע בלילה. והן התחילו מיד אחרי סיום הלימודים!) כבר הבנתי שאולי תהיה נשמה באפי כשאצא מפה אבל לא יותר מזה. אז אולי כדאי להמיר את התכניות באמבטיה בשקט. (הצלחתי עם האמבטיה. פחות עם השקט).
אחרי כמה שעות של פתיחה וסגירה של תנורים בחדר עם חלון פתוח וטמפרטורה מוגזמת, הייתי מיובשת. לגמרי מיובשת. כן, יש מים במטבח של בית הספר אבל הם לא מתוקים ולא קרים כמו אלו שיוצאים מהברז בבית שלנו.
כוס ענקית מלאה במים טריים, אמבטיה גדולה מלאה במים חמים חמים ומשם, זחלתי למיטה.
חתיכת יום.