סופשבוע בתחנת הרכבת

כשיצאנו מחדר ההלבשה למשפחות, התפצלנו, טל הלך לבריכת התינוקים, נטע לבריכה הגדולה ואני לבריכה הקטנה החמה מאוד. זה היה טבעי וברור אבל חדש ומסעיר. התינוק שלי בן שבע ואני לא צריכה יותר להיות במרחק נגיעה ממנו!
רגע לפני הפרידה עזרתי לו למצוא את חליפת ההצלה המתאימה לו וליויתי אותו לבריכה שהמים בה מגיעים לחזה שלו בחלק העמוק שלה. כזה הוא הילד שלי, זהיר.
בבריכה החמה ישבתי מול מה שנראה לי כמו שני אבות ושלושה בנים שחישבו זמנים לאחור. מתי צריכים לצאת מהבריכה כדי להיות במקלחות כדי להגיע בזמן לחדר ההלבשה כדי להיות במשחק או באימון בזמן. אני מנחשת הוקי. לי לא יהיה כזה חישוב עם הילד שלי כי הילד שלי לא ישחק הוקי. הילד שלי זהיר. זה אומר שכשהוא יהיה דוקטור (ובאמת לא אכפת לי למה. זה יכול להיות בכל ענף של המדעים) יהיו לו כל השיניים המקוריות שלו ולא תהיה לו פגיעה מוחית. הראשון זה נחמד, השני הכרחי.

בבריכה הגדולה יש מתקן חדש. קיר טיפוס בשולי הבריכה. את מטפסת כמה שאת יכולה ואז צונחת ברוורס למים. משום מה כל מי שמנסות הן בנות. אולי הבנים עסוקים בלהתנגש חזיתית על הקרח?
קשת מנסה כמה פעמים. לא מגיעה גבוה, אבל לא נראה שזה מפריע לה. נראה שהיא נהנית מהתהליך.
טל משחק בבריכת הקטנים בכדור עם ילד אחר, שהוא לא הכיר קודם ותכל'ס גם לא מכיר עכשיו אבל זה לא מפריע לאף אחד מהם.
כך זה נראה כשהן גדלות?
לא הבאתי משקפי שחיה, שכחתי שנפתחה לי האופציה הזאת פתאום, אבל גם בלי – הצלחתי למצות היטב את הזמן. שעתיים של בישול איטי, עם הפוגות קצרות למשחק עם הילדות שלי במים הכלליים.

בשלווה החמימה הרטובה זה מרגיש כמו סוף של משהו ארוך אבל אנחנו רק באמצע. שבת, לפנות ערב, הרבה כבר עבר אבל המרתון הזה לא קרוב לסיום שלו.

בראשית היה יום חמישי. עוד לפניו היה רביעי בלילה, עת אור נשקה לי נשיקת לילה טוב ונפרדה ממני לשלושה ימים. בפעם הבאה שנתראה יהיה מוצ"ש מאוחר בלילה. התיקים שלה ארוזים ביחד עם ציוד הסנואובורד. מבית הספר מחר היא לא תחזור הביתה אלא תלך לחברה.
חמישי בא, בוקר, ערב, והנה יובל לוקח את הציוד שלה ונוסע לבית הספר לראות את נטע בהצגת בכורה.
נטע, לא ישנה אתמול בבית, כי זה הקטע שלה עכשיו, פתאום היא יכולה לישון אצל חברות אז למה לא, ככה, בספונטניות. (אני מתקשה לעקוב מי מהילדות שלי ישנה איפה).
מוקדם יותר היום, כשיום הלימודים נגמר, היא הלכה לחברה, להעביר את הזמן את ההצגה. היא נדרשה לאישור מההורים כדי לעלות על הסעה לא שלה. היא התקשרה מבית הספר וביקשה שאתקשר לבית הספר ואגיד למזכירה שאני מאשרת לנטע לעלות על אוטובוס הלוויתן (ככה זה אוטובוסים צהובים – מזוהים על ידי חיות מצוירות, כדי שגם האנאלפביתים יזהו את האוטובוס שלהם בלי בעיה). בעצם, אני יכולה לשלוח לה טקסט, זה טוב מספיק.
טקסט. זאת זירה נהדרת לעצבון והבכה. כי איזו הנאה יש לה לאמא שהיא גדולה יותר מאשר להביך את הבת שלה. אז שלחתי לה את זה:

חשבתי – שניים במכה. גם אימוג'ים לא קשורים שמוציאים אותה מדעתה וגם מבוכה כשהיא תצטרך להראות את זה למזכירה. אבל המזכירה, לא ממש היה לא אכפת. לפחות ריגשתי את נטע.

הופעת הבכורה היתה באנרגיות גבוהות ואחריה נטע חזרה עם יובל לבקר בבית שלה, בניגוד לרצון שהיה לה ללכת (שוב) לישון אצל חברה. שתבקר אותנו קצת, מה יש, שנראה את זיו פניה לרגע, ניהנה מהחוויה שלה, נצרוב בזיכרון ונשחרר לעוד כמה ימים של שוטטות. אני גם חושבת שנגמרו לה התחתונים הנקיים. מתישהו היא חייבת לחזור לבקר, לא? ככה, מדי פעם.
היה כיף להרגיש את ההתרגשות שלה מתפרקת ליד שולחן המטבח בארוחת לילה.

אור, באותו הזמן, ישנה אצל מורגן כדי להגיע בבוקר בזמן לטיול בית ספרי להר האדום. יום שישי היה היום האחרון לסמסטר והוא מוגדר כיום השלמה (של מי, שלה מה…?) וכל מי שלא היה לה מה להשלים יכלה להגיע לבית הספר בשעה לא סבירה, לנסוע באוטובוס צהוב (לא משנה מה החיה שעליו) ולעשות סקי. מורגן גרה קרוב לבית הספר של אור מה שהופך את ההגעה המוקדמת לאפשרית.
המשפחה של מורגן שמחה לארח את אור, הפעם זה לשני לילות, כי כמו שמובהר לאור שוב ושוב, היא הילדה החביבה על ההורים של מורגן (מכל הילדות שלהם).

חמישי נגמר.

בא שישי. נטע בבית כי היא לא תלך לעשות סקי ביום של הופעה. היא רצתה ללכת לבית הספר להיות עם החברות אבל התקבלו דיווחים חיים שבית הספר ריק ועזוב עם קוצים מתגלגלים במסדרונות השוממים. אז היא לא הלכה.
אור על ההר. גם טל וקשת ואמא על ההר. הר אחר, קטן יותר. גם אנחנו עשינו סקי.
נטע ישנה עד מאוחר ואבא שלה המאמם הסיעה אותה לבית הספר אחה"צ בזמן להצגה שלה כדי שלא תירקב בהמתנה ממושכת. בחרה טוב את האבא.
היחיד שלא מופיע או גולש זה יובל שנאלץ לעבוד. עובד עובד עובד ואז חותך מהבית הריק ונוסע לסמינר סופש.
הבית ריק ומחומם. בנות הבית מפוזרות על פני ארבעה אתרים שונים. שישי לפנות ערב.

קשה להגיד שטל מיצה את היום על הגבעה (בעיקר שתה שוקו ופתר תשבצים. זאת קשת שעלתה וירדה שוב ושוב) אבל בסוף הוא נגמר (טל, היום, השוקו) והמשכנו עוד צפונה ובזמן שאור היתה בסלון של מורגן (ניחוש שלי) , נטע התכוננה לעלות על הבמה להופיע ויובל היה באוטו בדרך לסופש של אייקידו – אנחנו היינו שקועות עד צוואר במים חמים בHalcyon. אנחנו וחצי מהעמק כי בית ספר שלם (פעמיים בשורה אני מתאפקת לא להגיד literally. אבל זה באמת היה ה Whole School) עשה יום סקי למרחקים בקרבת אותו אגם והמשיך למעיינות החמים לסגור את היום.

יום ארוך. ארוך היום. ארוכה ההמתנה לארוחת הערב במסעדה בדרך הביתה (שעה! שעה!) אבל בסוף הצלחנו לקבל את האוכל וגם לאכול מהר מהר ולנסוע לאט לאט ולהגיע בחזרה לבית החשוך והריק מאדם כדי למלא את הקמין בעץ וללכת לישון. כן, כך יראה המשך הסופש. מילוי קמין, יציאה מהבית, כניסה לבית, מילוי קמין, שינה וחוזר חלילה.

את הלילה הזה אנחנו עושות כולנו במיטה אחת. טל חיכה כמה שבועות כדי לחזור ולבקר במיטת ילדותו והנה אבא הלך לשני לילות והוא יכול לכבוש מחדש… את כל המיטה. כן. ילד בן שבע מצליח למלא מיטת קינג סייז. חוקי הגיאומטריה לא תומכים בזה אבל העובדות בשטח כן.

לאן הגענו? בוקר שבת.

בבוקר אנחנו ממלאות קמין, משאירות פה נגר וילדיו, עוברות במשתלה וקונות עציצון (פרחים לשחקנית), עוברות בבית של מורגן, אוספות את הציוד של אור (בזמן שנטע עולה על הבמה להצגה יומית. הלילה נטע ישנה איפושהו והגיעה לשם ומשם בכוחות עצמה) ומקבלות בתור בונוס צידנית ובה חצי סלמון ענק.כי ככה זה אבא של מורגן – נדיב. את הדג הזה, אגב, הוא דג בעצמו באוקיינוס.
אור כבר לא אצל מורגן, היא אצל חבר. גם היא נוזלת לי מבין הידיים. לא בקטע רע. בגלל זה אני הולכת עכשיו להוציא הון קטן ולקנות פלאנל בשביל לתפור לה פיג'מה עם פינגווינים. כדי להיאחז קצת בילדה שהיא.
בפאבריקלנד טל וקשת משחקות בשקט. טל מסתובב, לפעמים בלי לרוץ בין הבדים. לא תינוק זוחל או פעוט שנכנס בין המעמדים ועושה בלגן. כיף של ילדות. איך היא דואגת לו. לוקחת אותו לשירותים כדי שאני אוכל להמשיך לעשות דברים.
מיד אחרי ארץ הבדים אנחנו הולכות לבריכה ואז השלב החדש בחיי מכה בי. הגדולות מצמיחות כנפיים. נשארתי עם שתיים ואני לא צריכה להיצמד לאף אחד.
איזה כיף הילדות הללו, שיאלללה!
בואו נאכל דבר מה לפני שנלך לצרוך משהו מתרבות יון.
על בטוח. סושי אבוקדו. אני נותנת הזמנה עוד לפני שאנחנו מתישבות. גם כי הכל צפוי וגם כי אנחנו ממהרות וכאן, אני יודעת, לא יקח לאוכל שעה להגיע.
בשביל סיבוב שני קשת מסכימה לנסות איזה רול חדש, קצת יותר מגוון. אמנם יוצא שהוא לא ממש טעים לה אבל היא מוכנה לנסות וזה מה שחשוב. התינוקת שלי גדלה!
אני מתרגשת.

לבית הספר של נטע אנחנו מגיעות בדיוק בשעת התחלת ההצגה שזה תאכל'ס באיחור.
טל קיבל כמה שיחות בנושא, על החשיבות של ישיבה שקטה בהצגה ללא הגברה. הוא עומד בזה יפה. ההצגה מעולה. נטע מעולה. הכל מעולה. איזה ערב מעולה!!

זאת ההצגה האחרונה בהחלט ולפי נטע – היא מעולה כמו הראשונה. אנרגיות בשמיים וללא אף טעות. מה שנשאר זה לקלף את נטע מחדר ההלבשה המבולגן (קופסאות פיצה ריקות, כוסות שתיה מלוכלכות. החדר האחורי של חיי הזוהר) ולקחת אותה משם.
ערימת ילדים בחוץ. אני רואה את סווי ואז את קייטי. או אולי את קייטי ואז את סווי. או שראיתי את אותה הילדה פעמיים? שתיהן פה עכשיו? אני לא מבדילה ביניהן!
או. הנה הן עומדות זו לצד זו. זה אומר שבאמת מדובר בשתי ילדות שונות ושתיהן פה ועכשיו אני אראה מה ההבדלים ביניהן כשהן עומדות זו לצד זו.
<…מבט בוחן…>
טוב. סופית. אין הבדל.

נטע, שהיתה אמורה לבוא לבקר אותנו בבית (תחתונים וזה) לא תבוא איתי הביתה אלא תלך לישון שוב אצל מרנדה (אותה קל לי לזהות. היא לא נמוכה ויש לה שיער כהה). אבל קודם לכן אני זוכה לקחת אותה ואת מרנדה למסיבת הפקה בבית של מישהי מהקבוצה. מישהי גדולה. אבל, נטע מרגיעה אותי, זאת לא תהיה מסיבה משוגעת כי ההפקה כוללת תלמידים מכיתות ז'-י"ב. אין לי מה לחשוש. לא חוששת. במילא נטע קיבלה ותקבל את נאום ה"לחגוג בבטחה" לפני כל מסיבה ולגרסת מסיבת ההפקה, ממנה יסיע לבית מרנדה באישון ליל אח של מרנדה, הוספתי נספח קטן: אם משהו לא נראה לך באח – תתקשרי ואני אבוא.
גם כשאני מורידה אותה בבית ההוא אליו זורמות הקאסט, אני אומרת – אם את בצרה תתקשרי. עכשיו. תמיד.
ושוב אני עם טל וקשת לבד בבית. ספירת מלאי. חסרה לי אחת. אור! איפה אור?
אור בעבודה. היא הגיעה לשם לבד כשחזרה בכוחות עצמה מהחבר. תיכף היא תצטרף ואני אראה את אור שלי שאני מתגעגעת אליה כל כך. בפעם האחרונה ראיתי אותה ברביעי בלילה ועכשיו מוצ"ש מאוחר.

הבית כמו תחנת רכבת. בגדי ים מושרים מביקור בבריכה מחכים להיתלות, מגפי סקי שהונחו ליד הקמין להתיבש – יבשו מחכים לחזור לתיק. חפצים מונחים במקומות בהם הונחו במעברים של בנות הבית בין פה לבין שם.
זאת בעיה.
בדיוק בסופש זה דיברתי על זה עם ננסי, שהיא אמא משקיענית לרביעיית חנ"בים שלוקחת אותם להמון פעילויות. היא אמרה לי שבשביל שהבית לא יהפוך לתחנת רכבת יש לה כלל ברזל שכשחוזרים מפעילות, לא משנה כמה מאוחר, לא משנה כמה עייפים, כולם מפנים ההההההככככככללללל ושמים עד הסוף במקום. אני רחוקה מרמות קדושה כאלה. לא רק שיש לי דברים מתיבשים בבית, עדיין יש לי דברים באוטו שמחכים לצאת כי אני לא עושה נאגלות לבד. והילדות לא עושות נאגלות ביחד.

בראשון בבוקר עזבתי את פירורי משפחתי המפוזרות בבית (אור. קשת. טל) ונסעתי לסדנת תפירה. ראשונה אי פעם. מובילה את הסדנא הלן שאני פוגשת לראשונה אבל יש שם עוד נשים וכמעט כולן מוכרות לי. הנה אירמי שמכנה אותי אחות לאזרחות, כי קיבלנו אזרחות ביחד. רק שהיא חיכתה ארבעים שנה לבקש אותה.
יש אנשים מוזרים בעולם.
לאירמי יש סיפורי ישראל וגם להלן. הן מחליפות חווית מהקיבוצים בהן התנדבו עוד כשהייתי בשא"ש.
הלן עבדה, בין היתר ("כי ככה זה בקיבוץ. את עושה מה שאומרים לך") בפעוטון שם היא למדה עברית בדרך הקשה ("הבוסית שלי דיברה איתי בעברית וכשלא הבנתי היא צעקה את זה יותר חזק"). למרות שזה היה מזמן היא עוד זוכרת כמה מילים.
כשאני מבקשת שתסביר לי דבר תפירה הן מפתיעות אותה. "what does AROCH mean?" היא שואלת בזמן שמחזיקה שתי פיסות שוליים במכנסיים המתהווים. אני מזכירה לה מה זה ארוך ומראה לה את הפיסה הארוכה. הלן מרוצה.

הלן מצחיקה.
גם היא לא מכאן. היא מאנגליה. ככה זה עם מבטאים אנגליים מסוימים, הם צובעים את השיח בצבעים עליזים. במקרה של הלן היא משתמשת במילים כמו Biscuit (לא כדי לתאר דבר מאכל) וBonkers שגורמות לי לחיוכים רחבים.
זה שיעור תפירה ומופע בידור וכל זה תמורת עשרה דולר!

אני יושבת עם מכונת התפירה (הקטנה, הזולה, החבוטה, המתפקדת היטב!) שלי ליד פט. כמה שאני אוהבת את פט. לפני שבועיים סוף סוף ביקרתי אותה, אחרי שנתיים שלא. והנה אני רואה אותה שוב.
פט מספרת לי סיפורי אנו באנו. איך לא היו להם מים זורמים או חשמל כשגרו על ההר. זה משהו שגם היום אין להרבה אנשים – מים זורמים וחשמל זורם. כי הם גרים באמצע היער בלי חיבור לרשת.
אני שואלת אותה אם היא מספרת לי על הילדות שלה או על ראשית ההורות שלה. מהר מאוד אני מבינה שגם וגם. את הבת הראשונה שלה היא ילדה בגיל 15.

העבודה על המכנסיים היא איטית מאוד. אני לומדת שתפירה של בגד זה תשעים אחוז גזירה, גיהוצים ותקיעת סיכות ורק עשרה אחוז עבודה עם מכונת תפירה ליצירת תפרים. אני מקפידה על כל ההוראות של הלן, קלה כחמורה, וכשמגיע רגע האמת והתפרים של המפשעה מתבצעים אני מגלה שאיבדתי את מגע הקסם שלי ואני לא יכולה להתהדר יותר בסגנון המאפיין אותי – Wonky.
לא ממש איבדתי לנצח. זה יחזור. אבל כרגע יש לי תפרים ישרים, ניצבים, מתלכדים. הלן קוראת לקארול שתתפעל איתה. קארול מיד מנסה לגייס אותי לכנסיה שלהן. הן קווילטריות שנפגשות פה בבית הגילדה בשבתות. הן טוענות שיש לי את זה.
הו לא. לגמרי אין לי את זה.
אני אולי יכולה לתפור תפר מדויק אם אני ממש רוצה (ולרב אני לא) אבל לגזור בדים לפיסות קטנות בשביל לחבר אותם מיד בחזרה ליצירת מלבן שטוח? מה ההיגיון?
אני מודה על המחמאה ומסרבת להתגייס.

ראשון אחה"צ. יש לי זוג מכנסיים כמעט גמור (רק להשחיל גומי), הכבישים יבשים, פיסת הדשא מעל מיכל הביוב בחצר האחורית – גלויה, בחוץ יש שש מעלות מעל האפס. אפשר כבר לסגור את הסופש הזה?

עוד לא.
קצת פיזורים. טל לבית של חברים, כדי להימנע מטלטולים.
אור, מהבית, צפונה, לניו דנוור, להצטרף לשיעור האחרון בסמינר אייקידו. קשת בוחרת להישאר בניו דנוור.
בחזרה הביתה. עכשיו דרומה עד הקצה של העמק כדי להחזיר את נטע ממרנדה. אין לי מושג איפה מרנדה גרה. מספר הבית לא מופיע בחוץ. וחושך. אבל הודות לג'יפיאס העקשן – הבית נמצא.
נטע גמורה.
היא גוררת עצמה לתוך האוטו ואני מחשבת בראש שעד שבע אנחנו יכולות להיות בבית ולקרוא לזה סופש. הרי הכבישים יבשים ואפילו שחושך מצריים – אפשר להתקדם מהר ולהגיע.
מה שכן, הבית שלה נמצא באזור של עמק משני ויחד עם החושך, פני השטח ללא שיפוע מובהק וזה שאין לי דאטא (אז אני לא יכולה להזין יעד חדש), אני הולכת לאיבוד בקרסטובה לכמה דקות. עד ששולפת מפה מתעשתת ומחלצת עצמי משם.
זה היה עיכוב קל. מעכשיו – נסיעה מהירה הביתה.
או שלא.
הכביש חסום כי רכב אחד מחלץ רכב אחר שהחליק מעבר לשוליים אל תוך השלג העמוק. גם אחרי שסיים הוא לוקח את הזמן כאילו לא עומדת פה שיירה של רכב אחד עם מישהי שממש רוצה כבר הביתה.
עכשיו אפשר למהר?
לא ממש.
נטע נזכרת שהיא כבר ארבעה ימים בהסתובבויות. בלי שינה מספקת ויותר מזה – בלי אכילה מספקת (בעיה עם הנוער הזה. אני מקווה שילמדו בהקדם איך לאכול מחוץ לבית) והיא תיכף מת-ע-ל-פת. יש לך אוכל אמא?
אפילו לא סוכריות גומי. למה שיהיה לי אוכל באוטו?
אנחנו עוצרות בדרך בסיסיז.
אני רוצה להשתמש שוב בטריק הזה של להזמין עוד לפני שמתיישבת. הרי נטע כבר יודעת מה היא רוצה. אני מספרת למלצרית על ילדה שלא אכלה ארבעה ימים והיא מצביעה על תצוגת העוגות והכריכים ואומרת: "אז עדיף שתקחו משהו משם. יש קצת עומס הזמנות כרגע"
כריך קר? נטע? מתאים?
נטע מפגינה רעב אמיתי ולוקחת כריך.

אני מריחה את הבית. הוא מתקרב.
טל והחברים היו אמורים להצטרף לפוטלק סיום בניו דנבר. הם לא. אני אוספת מהם את טל ואת מגש הבראוניז שאור אפתה עבור האירוע. היא הכינה כמות כפולה ועכשיו יש לנו מספיק בראוניז בשביל לעשות אמבטיה.

אמבטיה של בראוניז. דרך מעניינת להתרגעות בסוף סופש שכזה.
עוברות עוד כמה שעות עד שיובל חוזר עם אור וקשת.
אני סופרת עד שש. כולנו בבית.
אפשר ללכת לישון ולהתחיל שבוע חדש על נקי.

תמונות. דווקא לפי הסדר:

טל באתר הסקי הזעיר.