תמונה של סלוקן שצילם השכן, Jon Miller
יש ילדים שכשהם חוזרים הביתה מבית הספר מחכות להם משימות בית כמו קיפול כביסה או האכלת סוסים. כשאור חוזרת הביתה, היא מוצאת על השולחן תשבץ של הניו-יורק-טיימס, קצת יותר פתור ממה שהיא השאירה אותו בבוקר, עם עיפרון מחודד ומבט שואל. כשהיא הולכת למשרד להגיד ליובל שלום, הוא אומר לה – התשבץ. אני צריך עזרה עם התשבץ.
אבל לא רק יובל צריך עזרה. כי אני משחקת בפיטגוריה Pythagorea וגם בPythagorea60 ואני רואה שהיא התקינה לי גם Euclidea שעוד לא בדקתי. היא משחקת בזה ורצה קדימה בזמן שאני משתרכת מאחור, ונתקעת הלוך ותקוע על חידות גיאומטריה.
אורקי, בואי תצילי את אמא. בואי תעזרי לחצות את הזווית הזאת.
והיא באה, מסתכלת על התשבץ, ממלאת משבצות, לוקחת ממני את הטלפון, מתבוננת דקה ואז מניפה אצבעות ופותרת לי.
טוב שיש אור בבית.
עוד תמונה של סלוקן מיום שמש בינואר. הפעם הצלם הוא Joel Pelletier
נטע מתקשרת מבית הספר לבקש לחזור הביתה עם חברה שתישאר לישון.
הנה דוגמא לצמיחה (וכמה שהיא צמחה, הילדה הזאת):
היא חושבת כמה צעדים קדימה. היא יודעת (אמרנו לה) שהיא יכולה לארח אבל חייבת לישון מספיק שעות (עשר). היא גם יודעת שבין שעת החזרה שלה אחרי הפעילות שאחרי בית הספר ובין שעת השינה הנדרשת בשביל להגיע בזמן לאוטובוס הצהוב יש פחות משעתיים. את כל זה היא רואה וצופה ומכניסה למערכת השיקולים.
היא מתקשרת אחרי שאישרנו את האירוח ואומרת: "אמא, זה בסדר אם בטעות, אופס, נפספס את ההסעה בבוקר וניקח אוטובוס בשתיים עשרה כדי להגיע לבית הספר ל<משהו. שחשוב לה..?>? ככה אנחנו יכולות לקום בעשר וחצי בבוקר וללכת לישון בחצות וחצי בלילה שלפני"
אני חושבת שהיא תהיה בסדר, הילדה הזאת…
כשהיא מתקשרת לבקש לבוא עם החברה, היא מספרת לי שהחברה ממש רוצה לאכול שוב את הפסטה-ברוטב-שמנת-ברוקולי כמו בפעם הקודמת.
יש עם זה בעיה. אני לא זוכרת מתי הכנתי רוטב שמנת וברוקולי, אני לא זוכרת שהילדה הזאת היתה אצלנו בבית וגם אם הייתי זוכרת שכל זה קרה – אני לא יכולה לשחזר מתכונים.
חוץ מזה, בתנור יש כבר pot-roast שזה משהו שאני מכינה לראשונה ובגדול מדובר בהרבה בשר. אז מה פסטה עכשיו?
רק מה, כשנטע מביאה הביתה ילדות שרוצות לאכול את האוכל שלי, אני נהיית רכה כמו חמאה ביולי. אז בנוסף לבשר אני מכינה רוטב שמנת-ברוקולי וכמות מדודה של פסטה, שלא יאכלו מזה יותר מדי, בשביל שסווי תקבל את מה שהיא רוצה, וגם אני.
"אור, ביום שישי נלך, אבא וקשת וטל ואני, לעשות סקי בסאמיט ואחר כך נלך למעיינות החמים. תבואי איתנו?"
"מה, על חשבון בית ספר?"
"כן"
"אז לא"
אין תקווה.
"נטע, ביום שישי…. ידה ידה ידה….. תבואי איתנו?"
"ואם אני לא באה? אז…?"
"אז את הולכת לבית הספר"
"אני חייבת?"
"את אף פעם לא חייבת ללכת לבית הספר. סקי, מעיינות חמים, לא תרצי לבוא איתנו?"
"אם כולכם הולכים אז יש בית ריק. אני אשאר פה…"
<בסוף היא כן באה!>
—
ציור של טל.
ברביקיו הוא מתקן עונתי שכן צלית מזון באויר הפתוח היא עניין עונתי.
מה יעשה עם הברביקיו בחורף הארוך?
מחסן חמאה!
דף שמצאתי על שולחן המטבח (איפה שהכל מתנקז) באחד הערבים. לא יודעת מי הביאה אותו.
יום אחד אור הלכה לעשות סקי למרחקים. היא התלבשה, נעלה, לקחה את הציוד ביד והלכה.
כי בשביל לסקי למרחקים לא צריך לבלות שעה וחצי באוטו, מספיק ללכת כמה דקות.
ימים בהירים. ביקור האגם, מרחוק.
לחלון שמעל המדרגות אין וילון. זה חלון נידח ולא אהוב. אבל בחורף, יש לו וילון. וילון של שלג מחליק.
קשת הקולית.
במסגרת מועדון קוד עבדנו עם מיקרוביט. המשחק שהכנו נקרא "תסכול" ובו יש להעביר לולאה על גבי מסלול בלי לגעת בו. הילדות נדרשו לתכנן את החומרה, להכין את המבנה ואז לכתוב את התוכנה (כך שיספרו להן הכשלונות).
זאת התכנית של טל:
המתקן של אליאס וטל, תחת בניה.
קשת עובדת על אחד משלה. גם בלגו.
אליאס וטל מקפידים על הפרטים הקטנים. יש שם סיפור שלם עם מה שהאיש הקטן רואה.
עכשיו כשנטע עברה לחדר משלה ולקחה איתה את כל הבלגן, קשת רוצה לעצב מחדש את החדר. לצורך כך היא מכינה מודל של החדר, עם יובל.
השנה טל הולך לתכנית של חנ"בים בישוב הסמוך. זה בית ספר אחר, מחוז אחר. נחמד שם אבל מחסום הדרך הפתלתלה + תינוק שלא אוהב לצאת מהבית גורמים לזה שאנחנו לא הולכת בכל שבוע.
הפעם הלכנו. היתה פעילות מוזיקה.
אחרי ששיחקנו משחקים עם הצינורות המנגנים הילדים ניגשו לכתוב מוזיקה, בעזרת מדבקות צבעוניות.
כך נראה תהליך ההלחנה של טל (והחיפוש אחר מדבקות כתומות):
ואחרי שהמוזיקה נכתבה, קלי עוזרת לו לבצע את היצירה בשלוש ידיים:
ארוחת צהריים אנחנו אוכלות בספריה. בספריה תלויות יצירות של תלמידים. בין היתר, הקווילט הזה שעוצר את נשמתי. כמה שהוא יפה!
טל קיבל אומץ לנסות ליבוד מחט של יצירות תלת מימדיות.
