שבת היום. ברביעי יובל עזב. בשישי כבר הפסקתי לבכות.
זה היום להעביר את החפצים שלי ושל אור מהטריילר בחזרה הביתה כדי לעשות מקום ליובל והחפצים שלו.
החלטתי לעשות את זה בקצב שלא ישאיר אותי עם ערימה מהבילה כי זה מהמם אותי ושם אותי במקום לא נח ובטח יהיה קשה לתיקו
לקחתי את הואן, נסעתי מאה מטר, חניתי ברוורס. בפעם האחרונה שניסיתי לחנות ברוורס החניה היתה מכוסה בשכבה יפה של שלג רך וחלקלק אבל זאת לא היתה הסיבה שנתקעתי. נתקעתי כי נסעתי לתוך השלג העמוק שבשוליים. סטיבי ראה אותי מתחפרת ובא לדחוף אותי החוצה. אשכרה דחף בכוחות עצמו ואן החוצה מהשלג. נראה שהנפות של משקולות זה דבר משתלם.
הפעם לא היה חשש טביעה כי השלג קשה ופריך ואני מכוונת יותר טוב.
אוספת חפצים לתוך ארגזי פלסטיק גדולים. מביאה הביתה. מפזרת. כל. דבר. למקום.
מעט מילים, הרבה התרוצצות. בערך שעתיים עבודה.
בנגלה הראשונה הבאתי כמה שקיות של מיחזור שנאספו לי שם ופרקתי אותן מחוץ לבית ביחד עם כל המיחזור שגדש וגלש מהקרטון שתחת הכיור.
מיחזור, חייבת האמת להיאמר, היה התחום הבלעדי של יובל מאז שעשו את השינוי הגדול. לפני זה הייתי ממלאת אוטו עד הגבות, נוסעת, מפזרת לבד. זה היה פשוט. היה מיכל אחד לזכוכית ומיכל אחד ל"כל היתר".
אבל זה היה מזמן.
לפני כמה חודשים הגענו עם אוטו מלא מיחזורים כדי לגלות שמיכלי המחזור נעלמו ובמקומם יש כלום.
*"מה נהיה?"* שאלנו את קרול, המלכה של המזבלה, זאת שלוקחת ממך 3$ ושולחת אותך למיכל מספר אחת להשליך את שקית האשפה שלך, זאת שתמיד לא מרוצה כי או שחם לה מדי או שקר לה מדי או שיתושים, זאת שהתחילה לחייך אלי אחרי שגילתה שאני ברולר דרבי כי היא גם בעניין (היא שופטת, לא משחקת) ואפילו יצא לנו לשפוט ביחד במשחק של האלווין 2019.
קרול הסבירה שמחליפים ספק של שירותי פינוי מיחזור, הקודם הלך והחדש עוד לא בא. או משהו בסגנון. ושאנחנו יכולים לנסות במרכז המיחזור שבקצה השני של העמק כי אולי עוד לא פינו משם את המיכלים.
אנחנו לא ניסע ארבעים דקות לכל כיוון בשביל אולי.
החזרנו את ערימות המיחזור הביתה, כמו כל האחרים, וחיכינו. וחיכינו. וחיכינו.
ואז עברה שמועה ביער שמיכלי המיחזור חזרו, ולא סתם, הם התרבו, ועכשיו אפשר לגשת אליהם רק כשהמזבלה פתוחה ויש איש שעומד שם ודואג שלא יזרקו שום דבר למקום הלא נכון. כי אנשים היו זורקים דברים לא נכונים למיכל הנכון (לא שאני מבינה איך אפשר לטעות בהבחנה בין "זכוכית" ל"לא זכוכית").
יובל הלך בשבת הראשונה אחרי המיכלים החדשים וחזר עם רב המיחזור מחודשי ההמתנה ואלו שקדמו להם. היו פקקים והתרוצצויות, כי גם היו שבעה מיכלים שונים וגם לאנשים היה הרבה מה לשים בהם. אנשים נתקעו שם שלוש שעות. גם הוא.
מאז הקפדתי לא ללכת למיחזור והצלחתי די יפה אבל היום לא היתה ברירה. אני לא אעביר ליובל את ערימות המיחזור ביחד עם הטריילר ובבית הצטברה כמות ויאללה נעמה, זמן להיות עצמאית ולהתמודד עם האתגרים הקשים של החיים.
התחלתי בלחפש מדריך. היה לי משהו מודפס והוא אבד. לא מצאתי שום דבר שיקח פחות מ11 עמודים מודפסים ויום לימודים ארוך אז הלכתי על האופציה הסבירה, שלפתי את קשת מהחדר שלה שתדריך אותנו, ואת אלסקה ומיגל ככח עבודה מלא מוטיבציה וניסון במיו (לא של מיחזור, של מיכלי משקאות, אבל אני מאמינה שזה כישור בר-העברה).
עם אוטו מלא הגעתי למזבלה ומצאתי שם את קרול שהתחילה לגוון עם שלל תפקידים במערך המיחזור, אחרי שעברה קורסים והשתלמויות שהעניקו לה ידע מעמיק בנוגע למיחזור פלסטיק מספר חמש ומה יש לעשות בנידון (לא מתמחזר. לפח. יש להפעיל לחץ על היצרנים שלא ישתמשו בו).
מסתבר שלא רק אני נמנעתי מביקור במזבלה לאורך זמן. אנשים הגיעו עם מה שנראה כמו מלאי שנאסף במשך חורף שלם. והזמן שעבר השכיח מהם מה הולך לאן כי גם הם שאלו את קרול כל הזמן לאן זה.
הנה מה שלמדתי: במרכז המיחזור ההיגיון הלך לפח (איפה שקלקר רך הולך. ושקיות זיפלוק).
מעבר לקטגוריות ברורות כמו נייר או זכוכית, יש את המיכל שקולט אליו: אריזות רשת של מזון, אריזות הגנה לא של מזון, שקיות מזון מרשרשות ואריזות מזון מהסוג הרך.
יש מיכל גדול בשביל מיכלים. פשוט מיכלים. החל ממיכל של שמפו, דרך גביע של יוגורט וכלה בקופסת שימורים. והמכסים של כולם.
יש מיכל לשקיות פלסטיק, לא מרשרשות אלא כאלו שאפשר לתקוע בהן אצבע. אשכרה זה מה שהיא אמרה: תבדקו אם השקית מרשרשת או שאפשר לתקוע בה אצבע כי זה למיכלים שונים.
יש קלקר לבן.
קלקר צבעוני בנפרד.
וכולן, כמו זבובים עמלניים מתרוצצות וממלמלות: מרשרש… לתקוע אצבע… זה צבעוני…
אה, ושקית פסגור שהיה בה אוכל או חפץ? זאת שקית שונה לגמרי משקית זיפלוק שקנית בשביל לארוז בה כריך. כן, יש את האבחנה המבדלת: קנית את זה עם משהו בפנים? כי אם כן אז מיכל מספר אחד ואם לא אז לפח.
הייתי צריכה לצאת משם ברוורס מרב שהתמלא במכוניות. בזמן שלקח לי להיפטר ממה שהבאתי. אבל התרוצצתי בשמש, ראיתי אנשים (אשכרה את הפרצופים שלהם! בלי מסכות) אז מה רע.
ואני הולכת, חונה מול הטריילר, ממלאת ארגזים, מוציאה אותם, מעבירה אפילו את שולחן העבודה שלי (את כל הריהוט האחר השארתי לו), מפרקת ביסודיות בבית לפני שממשיכה הלאה, מטפלת בילדודס, אוכלת משהו, ממשיכה.
וכל הזמן הזה, שאורזת או שפורקת האוטו חונה עם בגאז' פתוח.
ומה קורה כשהבגאז' פתוח? האורות הפנימיים דולקים.
לכן לא מפתיח שאחרי שמילאתי נגלה רביעית הואן סירב להידלק.
אני לא מתרגשת מזה, במיוחד בגלל שחניתי ברוורס וגם בגלל שיש לי כבלים באוטו.
הלכתי לבעלבית, דפקתי בדלת וביקשתי שיבואו לתת לי בוסט.
סטיבי הגיע עם משהו קטן ביד ובלי אוטו. מסבר שיש לו ערכת התנעה! זה לא יאמן הדבר הזה! זה משהו קטן שאפשר לשמור בתא הכפפות (ועדיין ישאר מקום לכפפות, ספר רכב, רשיונות ושאר חפצים. זה באמת קטן) ולהיות בלתי תלויה בחסדי עוברי אורח או שכנים בשביל להתניע באירועים שכאלה.
התלהבתי קשות*.
את הנגלה האחרונה עשיתי על אדים. הייתי גמורה. כל הגוף כאב לי.
הגשתי ארוחת ערב. פיניתי ארוחת ערב, פיניתי את האוטו. נשארו לי רק שני ארגזים, לא רציני, זה רק דברים של מטבח, צנצנות, כלמיני מצרכי מזון וכלים.
כל הגוף צעק אמבטיה. אבל אני אגמור פה קודם. כל הארגזים יפונו, עד הצנצנת האחרונה של תה-ירוק-עם-אורז-קלוי.
ואז.
ילדה בוכה.
קשת עברה פרידה היום ואני מכירה כאב לב של פרידה מקרוב. דיברנו והתחבקנו קודם ועכשיו היא ירדה למטה, פנים נפוחות, אמא בואי נתכרבל ונראה משהו.
התכרבלנו לנו. ראינו שני משהו.
שני ארגזים יחכו למחר.
אני עכשיו הולכת למלא אמבטיה, עם מים חמים חמים. ומלח. ולהדליק נרות. ולא, טלי, אתה לא יכול להצטרף אלי.
היום הזה, שהיה אינטנסיבי ומלא בפעלתנות, ובפודקאסטים (אפילו שהיא מתעקשת שזה לא 
זה כן פודקאסט), היום הזה מתמוסס לו לתוך מים חמים.
פיניתי עבורו את הטריילר.
מחר אני אעבוד על הסכם הפרידה.
*לא רק התלהבתי. אחר כך גם הלכתי וקניתי אחד כזה שיהיה לי. ביחד עם הצלב והג'ק, שמסתבר שהם לא ציוד שלכל אחת יש באוטו, אני מכסה את הרב המוחלט של ההיתקעויות הפוטנציאליות. וגם היגדתי לבתי, זאת שכבר נוהגת בעצמה, זאת שיודעת להחליף גלגל.