<עוד פוסט מעכשיו שמקדים פוסטים מקודם אבל אין לי כח לשבת עליהם אז יאללה>.
לפני הכל תמונה ששלחה לי אור שמשום מה יושבת על הארכיון וצופה בתמונות וסרטונים מלפני תשע שנים. מיד הפכתי אותה לרקע בכל מסך אפשרי. פוגע לי בתפוקה כי אני בוהה בזה עם חיוך מטופש אבל בסך הכל זה משתלם.
דיברתי היום עם גיא והוא הזכיר לי משהו שאמרתי לו לא מזמן. אני צריכה תזכורות לדברים שאמרתי, לדברים שהבנתי, לדברים שחשבתי. כי אני לא זוכרת כלום.
מה שאמרתי לו הגיע מהספר "לס" שקראתי לא מזמן (קראתי אותו בימים הכואבים בהם גרתי בטריילר ההוא והעולם שלי התפרק לי). הרעיון הוא שלמערכות יחסים יש תאריך תפוגה. מן הסתם זה לא מכתוב ומהווה איזושהי פונקציה של נקודת ההתחלה וכל מה שקרה מאז. אבל עדיין, הרבה פעמים תאריך התפוגה הוא לפני ששני המעורבים בדבר הולכים לעולמם ואין דרך לדעת את זה מראש. זה לא כתוב על התחתית של הגביע.
וזה בא עם תחושת אובדן, ואבל. אובדן של זוגיות ושל אהבה ושל החלום והחיים שרצית לעצמך. זה משהו שיש לעבור ואין קיצורי דרך. לתת לכאב לבוא ולהיות ולחלוף. ככה בגלים בלתי צפויים, עם התקווה שהעוצמה תרד והמרחק ביניהם יגדל. זה המהלך הצפוי של אבל וטוב לדעת שזה כך כי כשאת בתוך גל גדול קשה לנשום ולא נראה שיהיה טוב. אבל אם את יודעת את זה, לא מרגישה אבל יודעת, זה עוזר לשחרר, לצלול, ולתת לזה לשטוף.
ומעל כל זה מרחפת הכותרת: מערכת יחסים פגת תוקף. זה מה שזה. לא אשמה של אף אחד, לא משנה איך הגענו לכאן, והכאב שנחווה בדרך הוא אמיתי. אבל אנחנו כאן עכשיו וזאת דרך חד כיוונית. הזוגיות הזאת מתה.
אפריל נגמר! שליש שמיכה כבר סרוג. בתמונה מעל רואות את צד שמאל של השמיכה, זה עם מקרא הטמפרטורות.
אני לא פורשת את כיסוי המיטה על המיטה בכל יום בגלל שהשמיכה הזאת גרה בסלון, מקופלת על הספה (או בשימוש כשמיכה אם נדרש) כי שם אני סורגת אותה, שורה ביום. במהלך ישיבה או שיחת טלפון או, אם היה יום בלי מספיק זמן ישיבות בשביל לגמור שורה – אז מול הטלויזיה.
לא מדדתי אבל יש לי תחושה ששלוש פעמים זה לא יכסה לגמרי את המיטה. מימד האורך הוא זה שיותר קשה לשלוט בו. עם הרוחב זה פשוט – את מוסיפה או מסירה עיניים בשורת היסוד וקובעת את הרוחב בדיוק רב. האורך, הוא תוצאה של 365 שורות שגם הן לא ממש בגובה אחיד כי יש שם חוטים בעוביים שונים וגם מצב הרוח משפיע על המתח בעיניים ולפיכך על הגודל. שורה תחתונה (עליונה במקרה הזה. חה חה) – יצא מה שיצא.
אם יצא קצר מדי אני תמיד יכולה להוסיף עוד שבוע לתוך ינואר 2022. משטרת השמיכות לא תבוא. (ואם תבוא אשלח אותה לתקעווד).
אגב, המיטה הזאת, המסודרת מאוד, העניקה לי לראשונה מזה הרבה זמן חוויית שמיכה-חלקה. חשבתי שזה בלתי אפשרי אבל מסתבר שזה אפשרי.
הבעיה עם שמיכה זוגית, מעבר לזה שזה חתיכת תרגיל כושר לצפות אותה, זה שבניגוד לשמיכת יחיד בה האורך והרוחב שונים מהותית זה מזה, האורך והרוחב שלה נבדלים ב10% בערך (תחושה, לא מדדתי) ובהתחשב בזה שמדובר באייקר של שמיכה שאי אפשר לראות את כולה בבת אחת בעין בלתי מזויינת, זה ממש קשה לדעת מה האורך ומה הרוחב. ולמה זה חשוב? כי אם כבר נכנסת להרפתקה הזאת של החלפת ציפה (מהדברים שהתחלתי לעשות עם הפרידה. זה ולשחרר עכברים מתים ממלכודות. שלושים שנה הצלחתי להימנע מזה אבל זהו, נגמר הביתזונות) את רוצה שבסופה, כשתצאי משם, פרועת שיער ומתנשפת, תהיה לך שמיכה מצופה היטב.
זאת לא היתה החוויה שלי בשבועות האחרונים (הייתי אומרת – בארבע הכביסות האחרונות) וכבר התחלתי לחשוב שמשהו דפוק בשמיכה שלי. שהציפה והשמיכה באו מיבשות שונות, זאת מדברת בסנטימטרים וזאת באינצ'ים והן פשוט לא מסתדרות, שלנצח תנזול לי חצי שמיכה מהצד והכל ירגיש לי מקווצ'ץ.
ושיהיה ברור, הפינות יושבות טוב. יש לי נעצים יעודיים לזה. זה רק מה שביניהן שלא ניתן לאילוף.
או ככה חשבתי.
קצת יותר מקרוב, אפשר לראות שסוף החודש הביא איתו צבע חדש!
לא רואה? נתקרב יותר.
בתנאי תאורה מסוימים האדום והוורוד כמעט בלתי ניתנים להבחנה. אבל הם שונים. ואפריל הביא איתו אדום. הידד. עכשיו השילוש שבשימוש הוא כתום-ורוד-אדום וזה שילוב של ממתק. חמוד לאללה.
בנוגע לשמיכה, מה שקרה זה שכשניגשתי לצפות, בחרתי להחליף לשמיכה קלה יותר כי גם קודם היה לי חם מדי, והנה מתחמם (ראו, אדום!) ובהזדמנות זו בדקתי את הגדלים של השמיכות, הקודמת והחדשה, וגם של הציפה (אבל את הכל קיפלתי לארבע כדי שאפשר יהיה להתנהל עם זה בגבולות הפרובינציה) והכל ישב בול אחד על השני. מסקנה: הבעיה היא לא בשמיכה אלא בנעמה.
מכאן זה היה פשוט. לקחתי טוש שמן וסימנתי על גבי השמיכה את הצד שאני לא יודעת אם הוא הקצר יותר או הארוך יותר, אבל בוודאות זה הצד שהולך עם הפתח בציפה. וזהו, אין יותר שאלות, כשבאה לצפות, אני יודעת אילו שתי פינות לתפוס.
ואיזו שינה מתוקה היתה לי עם שמיכה יותר קלה ולא מקווצ'צ'ת! ישנתי עד עשר!
בסופש הזה שמעתי סופסוף את אורי מאיר צ'יזיק מתארח אצל יעלי (הפרק הזה בער לי בטלפון שבוע שלם לפני שהתפניתי אליו). את אורי אני מכירה מזמן ואת משנתו גם. אבל אני אדם של חזרות רבות ושכחות רבות אפילו יותר. הייתי צריכה תזכורת.
זה מתלבש לי גם עם זה שלאחרונה הרגשתי שמשהו השתבש לי בגוף.
זה שחודש וחצי אכלתי בלי הכרה כי הייתי בחוסר הכרה (חושית. באיזשהו אופן. זה היה התקף החרדה המתמשך בתולדותי, סיבותיו ברורות ואני שמחה שהוא מאחורי) – את זה אני מבינה. אבל עכשיו כשהוא נגמר אני כל הזמן רעבה. וזה מציק ומרגיש לא נכון. וגם הג'ינס הקצר משנה שעברה לוחץ לי בבטן אז זה לא רק בראש שלי. זה בעיקר סביב המותניים.
כרגע אני בעיקר מתבוננת ועולה לי שהרעב הוא יותר של הלשון מאשר של הבטן ושזה רגשי יותר מאשר פיזי. ושפחמימות ריקות משחקות פה תפקיד בניצוח על הסימפוניה הצורמנית הזאת.
אני יודעת כבר, משנים, שפחמימות תמיד קוראות לחברות שלהן – עוד פחמימות. זה לא חדש. אבל חשבתי שהגעתי למקום של שיווי משקל. יכול להיות שזה נכון אבל הנה יצאתי משיווי משקל.
אני לא אדם של איסורים והגבלות. זה מצד אחד. מצד שני אני מאמינה שלא צריך לשים מכשול בפני עיוור. מצד שלישי, אני גם לא מאמינה בלהגיד לא, אלא כן. אני צריכה כן אחר, שישרת אותי יותר טוב. זה שהפריזר תמיד מלא בפוקאצ'ות או פיתות או לחם מקמח לבן, מעולות שבמעולות, טעימות אש, משמחות לבב אנוש ומענגות חיך ולשון – זה אחלה אבל שם אותי במקום בעייתי.
כל זה בשביל להגיד שהסקתי שאני צריכה לספק לעצמי לחם יותר מספק (אני יודעת שהילדות לא יקנו את זה אז בשבילן אמשיך לאפות את הדברים הרגילים). אני אוהבת לחם שאור טעים, אני פשוט צריכה אחד שישרת אותי יותר טוב. אז יצאתי למסע חיפוש (מי ישמע מסע. גוגל בקצות אצבעותי, אפילו קצת לא הזעתי) והצעד הראשון הוביל אותי לחמוד הזה .
כמובן שכל שם שמכיל אות שנראית כמו אפס, ישר גורם לך להתעטף בשמיכה ולרייר. הלחם נקרא Rugbrød והוא נראה ככה (זאת תמונה שלהם)
בדיוק בדיוק מה שאני רוצה. שיפון, לח, דחוס, עם גרעינים. כזה שאת אוכלת ממנו פרוסה עם חמאה, מתגעגעת להרינג, נאנחת בהנאה ובכנות לא יכולה לחשוב על פרוסה נוספת כי את מלאה.
כמה שנים לא אכלתי כזה.
אז מיד ניגשתי למלאכה, רעננתי את השאור שלי, טחנתי שיפון (יש לי ממנו עשרה קילו גרעינים, הגיע הזמן להשתמש), שקלתי גרעינים וזרעים, מדדתי, השריתי, השארתי לילה לספוג ולתסוס, בבוקר לשתי ביד את העיסה הדביקה הזאת, העברתי לתבנית ועכשיו זה מחכה לתפוח ולהיאפות. נראה שהפוסט הזה יכול לחכות עד שהלחם יתחמם ויתקרר ותהיה לי דעה מוצקה, או לפחות חצי מוצקה על המתכון.
פעלתי באופן כמעט מדויק. את קמח הלחם המרתי בקמח מלא (טחנתי red fife) ואת רב המים המרתי בwhey שיש לי ממנו המון בגלל פרויקט לבנה.
מקווה להוסיף פה בהמשך היום תמונות של הצלחה. או של כישלון.
זה אולי חסר תועלת ואף מזיק אבל אני עושה את זה. לא באופן טורדני, רק לפעמים מרשה לעצמי לחזור אחורה במחשבות ולנסות לזהות נקודות כשל. אם הייתי פוגשת את עצמי של לפני שנתיים, שלוש, ארבע. היה לי איזה מסר מועיל עבורי?
זה לא משחק בדמיונות, זה ניסיון ללמוד מטעויות. למרות שלא תהיה לי שוב מערכת יחסים של שלושה עשורים שמתדרדרת הצידה ומתרסקת (נראה לי. אפילו שטכנית זה אפשרי. יש לי עוד יותר משלושה עשורים לחיות), ולמרות שאין פה חיפוש אחר אשמים, אני מנסה להבין מה השתבש.
אני לא מצליחה לראות איך זה היה יכול להיגמר אחרת, בהנחה שאני הייתי פועלת אחרת. אולי אם הייתי אומרת ממש בהתחלה "או אני או היא" זה היה מביא את זה לקצה כזה או אחר וחוסך הרבה כאב וסבל. אבל לא נראה לי שזה משהו שהייתי אומרת. אז. ידעתי כבר אז לזהות את המצב אבל מבחינתי היתה רק דרך פעולה אחת והיום אני יודעת להקשיב ללב ולגוף ואם זה נראה מזיק – לחתוך בהתחלה. זה לא יכול להוביל למקום טוב.
התאהבות זה חמוד. אבל יש התאהבות ויש התאהבות והסוג החתרני, המתכחש, המסתיר – לא יכול להביא למקום טוב. העיניים שלי פקוחות עכשיו ואני גם לא מפחדת יותר מפרידות.
היה לי סיכוי? אני לא חושבת.
בכלל לא רצנו באותו המסלול. מצד אחד – מסלול רקורטן משובח עם עשרה טון פנסים. בועה קסומה בלי ילדים ומחויבויות, בלי הטחינה היומיומית של הצריך, עולם של שני זוגות עיניים ושני לבבות וכל הזמן שבעולם וגילויים וחדש ומרגש.
מצד שני – דרך עפר מבוצבצת. מלאה ב"צַריך"ים וילדות ומשימות וזמזום בלתי פוסק ועבודה ומחויבות ומכירים כבר את כל הסיפורים.
זה כמו הסיכוי שיש לשעועית מול שוקולד. ואני מכירה שוקולד. שוקולד מסחרר אותי ויכול לגרום לי לאבד שליטה. איכשהו אני עדיין מודעת לזה שזה שוקולד והארוחה הבאה שלי תהיה שונה ממנו. יותר בכיוון של שעועית.
לשעועית אין סיכוי מול שוקולד. אלא אם כן האוכלת משתפת בהחלטה חלקים אחרים בגוף ולא רק את הלשון.
התמונה מעל זה משהו שעשיתי בסופש. קשת ביקשה שאסדר לה מדף בחדר ואף הלכה לערימת הקרשים שיש בחניה (שמיועדת בעיקר לגימור החדר שלה ושל טל), ערימה שמאז שהונחה שם, ערכה עלה פי ארבע כי זה מה שקרה למחיר העץ לבניה בשנה האחרונה, שלפה משם קרש ארוך ויפה ואמרה לי – את זה.
מכיוון שלהרים מדף כזה צר זה לא סיפור, החלטתי להיענות לבקשה מיד. אני מקווה שלא הצבתי לעצמי רף גבוה מדי ושזה לא יבוא לנשוך אותי בתחת.
המדף כמו שאפשר לראות זה בשביל פחיות של איזה תה קר ומלא בסוכר וקפאין שהיא אוהבת לשתות. דור הולך ודור בא וכולן אוהבות לשים פחיות בחדר. בנות, תחדשו משהו!
עוד משהו שלא פסח על הבנות שלי, אבל פסח עלי: קריסטלים. זאת העונה!
ושכחתי לציין שהחדרים שלהן, של נטע ושל נטע.2 מריחים כאילו הם בהודו. ולא שהייתי בהודו. ואני יודעת שבהודו יש כלמיני ריחות. אבל ככה אני מפרשת את זה. ואני משתעלת מכל הקטורת הזאת גם כשהדלתות שלהן סגורות והחלון שלי פתוח. זה נורא ואיום.
הלחם. איך יצא הלחם.
ובכן, הוא לא מילא את התבנית וזה קורה לפעמים. אני מניחה שהגזמתי עם אי-הצמדותי ללוחות זמנים של התפחות. אני חושבת שבפעם הבאה אני אתן לכל אחד מהשלבים יותר זמן וכך גם אזכה לטעם יותר חמצמץ וגם לפרוסה שהיא יותר ריבוע.
ליד הפרסה הנחתי קצת עלים של שן-ארי מאודים בחמאה וכמה שהתלהבתי מהלחם, העלים גרמו לי לאבד את הראש.
אני רוצה להגיד משהו על שן הארי.
העלים שלו מרירים בדיוק במידה. והוא המתנה של הטבע לגנניות בלאי שכמוני. בתקופה זה של השנה, כשהתרד מתפתח יפה אבל עוד אי אפשר לקטוף והצמח היחיד שכבר התעורר לגמרי, מה זה התעורר, כבר הספיק לצאת להליכה, להתקלח ולשבת לאכול ארוחת צהריים ועוד לא שמונה בבוקר, זה אורגנו (וכמה כבר אפשר לאכול אורגנו), הדשא, הדשא! מלא בצמחי שן הארי, עם העלים הנהדרים והפרחים שהם המזנון הראשון לדבורים אחרי החורף והוא פשוט שם. הושיטי יד וקחי לך כמה שאת רוצה. יש יותר מזה.
ובאמת בהמשך היום הכנתי לי כמה פעמים מנות של שן-ארי (עלים, ניצנים ופרחים) מאודים. שמחה גדולה.
יש לזה שני הסברים אפשריים: או שאני ממש צריכה את הירוק הזה עכשיו, או שאני כלכך משובשת שאני צורכת בהתלהבות כל מה שיש לידי.
אני אלך על האפשרות הראשונה.
יצא שפרסתי את הלחם כדי להקפיא רק יממה אחרי שיצא מהתנור.
זה נכון מה שאומרות. הלחם הזה צריך טיפה להתיישן לפני שכל הטעמים יוצאים לו. חיממתי לי פרוסה וכמעט התעלפתי. המרקם – מושלם. הטעם אלוהי. איך שאת גומרת לאכול את מחפשת כוס מים. ואיך שהפרוסה הבאה גומרת להתחמם את מבינה שאת כבר מלאה. איזה לחם. יא וואראדי. אני מאוהבת!