חודשיים לתוך פרויקט השמיכה אפשר כבר לראות כמה השנה הזאת חמימה. כן, היו כמה שורות סגולות אבל השמיכה נראית כמו שמיכה בצבע ירקן jade עם פסים בצבעים אחרים פה ושם. והירקן הוא של טמפרטורה 0-2. זה חורף זה?
בינתיים, בציפיה לאביב של חיי, דברים זזים. אני מחכה שיגמר עידן הקרח וההמתנה כואבת. אבל אני יודעת להסתדר עם כאב ברמות שונות אז אני חושקת שיניים וממתינה.
השמיכה הזאת החזירה אותי למסרגות. יש לי פרויקט סוודר בשבילי שיושב על המסרגות (די בהתחלה שלו) ויש לי מסגרת צמר מאממת, שמחזיקה חלק מהצמר בשביל פרויקט השמיכה, שהעברתי עכשיו מהמשרד הביתה כי חזרתי הביתה. כדי לתלות אותה על הקיר הסרתי ממנה את כל הצמר. כך זה נראה על השטיח בשבת שמשית במיוחד (אך קרה. ממוצע peacock. מינוס אחת).
את המסגרת הריקה היה קל לתלות על הקיר. היא תוכננה להיות תלויה. יפה שכזו.
אלה המכנסיים. הגי'נס החביבים עלי שנכנעו מתישהו ופערו קרע שהוא גם קר מדי לחורף וגם מראה יותר מדי תחתונים. אחרי המתנה ארוכה מדי, העברתי תפר מסביב לקרע וסרגתי את הפער. אחרי שהסרתי אותם בסוף היום יכולתי לראות עד כמה נמתחו כל העיניים כך שבכיף יכולתי להוסיף שם עוד שורה. אני אשאיר את זה ככה. הנה תמונה של התחת שלי. והתיקון.
השמיכה עצמה, שני מטר וארבעים בערך רוחבה, אורכה משתנה מדי יום כשאני סורגת את יום האתמול, משמחת אותי על בסיס יומיומי.
בחודש פברואר היא בדיוק היתה ברוחב של צעיף ובאורך של שניים אז יום אחד כשנסעתי לעיר לכמה סידורים עטיתי על עצמי את הצעיף המוגזם. לצערי אף אחד לא העיר בנוגע אליו וכך לא יכולתי להגיב ב"ובכן, שמעי נא…". העיקר שאני נהניתי והרגשתי מוגזמת כדבעי.
היום זה היום האחרון של פברואר, אתמול בלילה סיפרנו לילדות שאנחנו נפרדים.
ישבנו במטבח עם מסכות (בקשה של אור) כך שראיתי רק עיניים, היה שקט, יובל דיבר, לא היו שאלות מהקהל וקשה לומר שהיתה תדהמה. אור ונטע רק רצו להתחפף משם לעניניהן, קשת יבבה בשקט וטל ישב על נטע וחווה את נטע. שעה אחר כך כשגילה שהוא יכול לישון עם אמא הוא אמר שזה the best day ever. ככה זה בגיל תשע, אתה חי את הרגע.
אתמול בבוקר הוא שאל אותי אם אנחנו באמת הולכים עד הסוף ונפרדים כל הדרך או שנישאר ככה, פרודים כלכלית, שותפים לדירה ולא שותפים לחיים, בשביל הילדות. כי נראה שאני סבבה.
ככה.
אני לא מבינה דרך אילו משקפיים אני נראית סבבה. מאז שחזרתי כואב לי הגוף כל הדרך, עור, בשר, עצמות. השרירים שלי בקושי מחזיקים אותי. אני מתנשפת מלעלות קומה. הגוף שלי מרגיש כאילו הוא מתפרק מעצמו.
וגם כשאני יושבת, אני מרגישה כאילו אני רצה, כאילו מישהו רודף אחרי.
כשהוא שאל הגוף שלי צעק לא. צעק ממש. אבל לא יכולתי להסביר כי ככה זה, הלב מאחר לקבל את מה שהראש כבר הסכים והגוף, הגוף עובד בתדרים אחרים ויש לו דעה מוצקה משלו. ולקח לי זמן להבין שהתשובה היא לא ולא יהיו הסברים. כי לכי תסבירי שיום יום שעה שעה את מקבלת תזכורת לזה שאת unchosen ונדרש זמן ללא תזכורות כדי שזה יתעמעם ויהפוך לרעש רקע בלבד. עברו שנתיים בהן הראש התעקש על זה שהכל בסדר, כי הוא אומר שהכל בסדר והלב התרסק מול התנהגות שאומרת – הלב שלו במקום אחר. זאת שהיתה לך כאחות היא עכשיו הצפון שלו. ואת לא חשובה. לא אהובה. שנתיים בהן הפער בין המסר וההתנהגות, הפער בין הראש והלב הביא להתפרקויות והישברויות וטביעה בצער. שנתיים בהן הנחתי למערכת יחסים מקבילה לקרות, מתוך מחשבה שיותר אהבה זה טוב וזה לא על חשבוני ואז גיליתי שאני לא מספר אחת, אני לא שום מספר. "הלב גדול, יכול להכיל הרבה אהבות, ואין היררכיה". שנתיים בהן ניסיתי לשנות את עצמי כדי להתאים לאדם החדש הזה שמולי, שפתאום צמח בתשעים מעלות הצידה וגידל רעיונות ותפיסות חדשים. ניסיתי ולשנות ולהתאים כי אני רוצה להיות איתו. אני רוצה אותו. ואני צריכה לקבל אותו איך שהוא, איתה.
עד שהתברר שהוא לא רוצה להיות איתי. ותכל'ס הוא מעדיף לבד על פני.
ואז הפסקתי לרצות אותו.
אני לא רוצה אותו יותר.
לא את מי שהוא עכשיו.
עכשיו אני רוצה אותי ואני לא רוצה תזכורות יומיומיות, שעתיות, למיקום של הלב שלו. הפצע שלי פתוח והדקירות, החתכים, החפירות, הבחישות בבשר החשוף, לא עוזרים לי להחלמה. אני רוצה להיות רק עם הילדות בבית שלי, ולהגליד את הגדם הזה. החצי של הלב שלי שנעקר ממני כנגד רצוני.
הוא לא מבין ולא ברור לי אם אי פעם יבין.
חזרתי הביתה בתחילת פברואר אחרי חודשיים בהם גרתי פה בהמשך הרחוב. ואין יותר חדרים פנויים בבית כי אלסקה גר במשרד שלי, אז אחרי נסיונות לישון במיני רצפות חזרתי לחלוק מיטה עם מי שפעם חלקתי הוויה. זה היה מאוד שונה ומאוד לא פשוט. הכל לא צפוי ולא ידוע והתזוזות קשות אבל לפחות עברתי להיות בבית כל הזמן וזה די ברור שאני לא אכנס הביתה ואמצא אותה פה. אני מקווה שזה ברור. (לא מזמן נאלצתי לגרש אותה כשמצאתי אותה אצלי בסלון. אני חושבת שיש בה את התבונה לא לרצות לחוות את זה שוב).
עכשיו אור עברה למקום ההוא שגרתי בו, זה שהפך לבינתיים למשרד ומקום מפלט. אור בחרה להתבודד קצת מסיבותיה. אז לקחתי לי את החדר של אור בשביל שיהיה לי מקום משל עצמי, לסגור דלת ולעבוד או להיות.
ועל המיטה שלה, שהיא עכשיו המיטה שלי, יש מין צעיף כזה שצמח אל קצהו של פברואר ואל קצה הצעיפוּת שלו, שמיכת ברכיים לחמישה שתצמח להיות כיסוי מיטה.
על המיטה של אור יש פוטנציאל מפוספס.
מה שקורה עכשיו זה שאנחנו צריכים לכתוב ולחתום על הסכם פרידה. יהיו מעורבים בעניין עורכי דין. ננסה לעשות את זה עם מינימום התערבות משפטית כי אנחנו בהסכמה על רב הדברים.
אני רוצה שהפרק הזה יגמר ושיתחיל הפרק הבא, של הריפוי.
האביב מתחיל ב21 למרץ. מאחלת לעצמי למצוא לו בית לעבור אליו עד אז. שיתחיל גם האביב של חיי.