היום הראשון של האביב. גשום מאוד.

מזג אויר כמשל למצב רגשי. כל כך נדוש. כל כך רטוב. ומציף. ושוצף. וסוחף.

קיויתי שהאביב של חיי יגיע עם האביב של 2021 והאביב הקדים. זה היה לא צפוי.
כמה ייחלתי שימצא פיתרון מגורים ויקח עצמו מכאן ויתן לי את השלווה שבצַפוי.
והנה לפני יומיים בא והציע שיעבור לטריילר.
מיד, ממש מיד, הרגשתי את כתפי פחות שחות והצלחתי להתמודד עם הכל טוב יותר, כולל הלא נודע שהוא לחם חוק. לא יודעת מתי יבוא ומתי ילך ואם ישן פה.

ואז הגיע היום. היום בו הוא יוצא לסופש ממנו לא יחזור לכאן. היום האחרון. השעות האחרונות. לא יודעת מתי הוא יוצא. לחם חוק וזה. אני לא טורחת לשאול כי זה תמיד "לא יודע".
סוגרת עצמי מאחורי דלת בחדר של אור ומחכה שיגמר.
קצב הלב שלי עולה ככל שההתרוצצויות תחתי מתגברות. אני שומעת הכנות ואריזות ומחכה כבר לשמוע אוטו מתרחק.
הפעם הזאת הוא בא להגיד שלום. שזה יפה. כי זאת לא סתם הליכה רגילה לאי זו באי שם. הציע נשיקה על המצח לפרידה. יצא. צעדים במדרגות, דלת, האוטו שבחר מניע ומתרחק.

ואז התפרקתי.

כמה שעות של בכי מאוחר יותר (כולל שעה על ספת המדקר. פלוס רעידות וחוטים של נזלת דרך הבייגלה שמחזיק את הראש) העפעפיים שלי נראו כמו שלפוחיות.
פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה.
בהתחשב בכמות הבכי של השנתיים האחרונות, אני חושבת שפשוט לא יצא לי לעמוד מול מראה עד עכשיו.

היום הראשון של האביב של חיי, שהקדים את האביב של 2021, היה בו גשם ושלג ושמש, והליכה עם אור המתוקה שלי, חיבוקים אוהבים מנטע, תמיכה אינסופית מקשת ושירי אהבה מטל. תחושת עצב ואובדן שלא צפיתי. שלא חשבתי שתבוא עם ההקלה, אחרי בוססות של שנתיים בתוך התרחקות ודחיה הדרגתיים. חשבתי שאמריא ומצאתי עצמי מבוססת שוב בתהומות של עצב.

בואי שמש.