האביב בורוד

זה לא יאומן, מזג האויר הזה. זה אביב במלוא הדרו, הפכפך, בלתי צפוי, קיצוני.

הבוקר ניגשתי לבדוק את הטמפרטורה הממוצעת של אתמול, as one does, וצהלתי לגלות 12. כל מספר שמביא איתו צבע חדש גורם לי לקפיצה קטנה בלב והרבה רעש בבית ובטקסטים כי כזאת אני, לא סותמת. אפילו שמדובר בורוד פוקציה, כזה שעל הנייר נקרא "רימון" ובפועל יצא "רפאפן". אני מסתכלת על התמונה הכללית והתמונה הכללית היא ששלושת הצבעים האחרונים (ירוק בהיר, צהוב וכתום) נתנו וייב של שנות השבעים ואני לא אומרת את זה כמחמאה. וייב של שנות השבעים יכול להיות מחמאה כשמודבר במוזיקה. בכל מה שנוגע למראה – רק עשור אחד (זה שאחריו) מחריד כמוהו.
אז בא לי טוב הורוד הזה והזיז אותנו לאזור מתקתק.

אבל זה לא נגמר בזה. זה 12, בסדר, אבל איך הגענו למספר הזה? ביום בו נשרפתי (בכוונה, לראשונה בשנה זו)? איך קיבלתי שורה ורודה, עם טמפרטורה של ינואר ישראלי, כמו שמזכיר לי כפיר לפעמים כשאני מתרגשת מהמספרים המטפסים?

הצהריים, אלו ששרפו אותי בעונג, הגיעו ל26 והלפנותבוקר שקדם להם היה מינוס חצי מעלה. וזה עיקר הפלא בעיני. פער של עשרים ושש מעלות בין המינימום למקסימום זה לא בדיוק ממאפייני חבל הארץ בו אני גרה. זה לא מדבר פה. אצלנו קר לפנות בוקר וקצת פחות קר בצהריים. אלה כללי המשחק אליהם התרגלנו ואני קצת מופתעת לגלות התנהגות פרועה שכזאת אצל אדון מזגאויר.

אבל אולי זה תמיד ככה ועד עכשיו פשוט לא הסתכלתי.

אולי.

אתמול. זה היה יום סופשי ראשון מזה הרבה חודשים בו לא היתה לי רשימת לעשות ארוכה שכללה כמה פריטים שכללו ניירת ושאר סידורים. בין אם שקשורים לפרידה ושובל הניירות שהיא נושאת, או דוח מס, או דוח אחר. מי ידע שניירת יכולה להיות כזאת כבדה.

היה לי פריט אחד: להתארגן ליציאה. תת סעיף ראשון – להכין עוגת שמרים (שאור, אמרה באף מורם. אצלי בבית שמרים הולכים מה-זה-לאט. רק בשביל עוגיות הקצף של סבתא אסתר שאי אפשר להמיר לשאור כי אין בהן נוזלים. והן כזה פצ’קריי שכמה כבר יוצא להכין אותן?). לעצב, עם קשת, להתפיח, לאפות.
תת סעיף שני – לארוז מיני מזונות.
שלישי – לשים בארגז גלגיליות בשביל כולן ולמצוא ציוד הגנה לכולן.

מי באה איתי?

טל, שבדיוק גדל להתאים לגלגיליות הראשונות של קשת, עשה מהלך אופייני לטל (למעשה, הופתעתי שמראש אמר שיצטרף אלינו) והודיע שבעצם לא בא לו לבלות באוטו ולהיות מחוץ לבית כמה שעות. מי שישמע לאן אני לוקחת אותו. לנסוע שעה בדרך יפה ורגועה ואז להיות בפארק, איפה שיש גן שעשועים מגניב ואגם עם חוף חולי ודשא ומגרשי טניס בשביל להחליק בהם בסקטים.
לא רוצה לא צריך.
לך לאבא שלך.

איך שהעוגות יצאו מהתנור נכנסנו לאוטו, לואן האהובה שלי שקיבלתי במסגרת הסכם החלוקה. נכון שהראב, בה הספקתי לנהוג אולי פעמיים מאז שקנינו אותה, היא מפונפנת עם מושבים מחוממים וחלון בגג ומגיבה יפה ויש לה הנעה בכל הגלגלים, אבל הואן? בואן אפשר לשים ארבע ילדות ואופניים וארגז עם סקטים ועוד כלמיני ציוד ועדיין יש מקום לידיים ולרגליים של כולם.

אני חושבת שכשיהיו לי מעט ילדות מסביב ולא תהיה הצדקה לכזה אוטו גדול זה יהיה לא פשוט לוותר על תחושת המרחב והיכולות האינסופיות.

רובנו היינו במכנסיים קצרים וחולצות קצרות. וכובע מצחיה.

באוטו הרכבתי משקפי שמש, כאות תודה והערכה לשמש. אני לא צרכנית של משקפי שמש בשיגרה אבל כל האביב המתפרץ הזה המם אותי.

יש לי באוטו את משקפי השמש הכעורים בעולם (או לפחות הכעורים ביותר שמצאתי בחנות כשקניתי. אני מודה שאלו שקניתי עבור הראב מעט מכוערים יותר אבל הראב לא אצלי יותר) כי רק כך אני יכולה לוודא שהם לא יעלמו מהאוטו. אלו בבירור משקפיים שאף אחד לא יעז להיראות חובש בציבור.

אף אחד.

נזכרתי בזה כשחזרתי לאוטו אחרי סיבוב קצר ברגל עם קשת והאופניים שלה, ממקמת אותה לחכות לחברה, כדי לצאת לרכיבה וטבילה בנהר ופיקניק. מהדברים הללו שאת עושה כשאת רוצה חיי חברה אבל אסור לך להתקרב לאנשים. תיכף על זה. קודם המשקפיים.

אז יצא שבאתי בין הבריות עם הדבר הזה על הפרצוף.

מאידך, בטח אפאחת לא זיהתה אותי עם הכובע ומשקפי השמש הענקיים הללו.

ואחרי הכל, זה ווינלו.

יש אצלנו עכשיו חוקים די נוקשים.
אצלנו בפרובינציה ואצלנו בבית.

אנחנו מקפידות על ריחוק ועל חבישת מסיכה ועל אי כניסה לבתים של אנשים (אנחנו לשל אחרים ואחרים לשלנו) כי המספרים בפרובינציה חסרי תקדים (גל שלישי, הופה!).
זה לא שקודם היה פה בית זונות אבל כן התערבבנו עם אנשים אחרים בצורה מוגבלת. ונטע ישנה מחוץ לבית או אירחה בערך כל הזמן. ועכשיו יש לנו פה בבית נערה ונער בי"ב בתכנית המצוינות של בית הספר, שפספסו את כל הכיף המאתגר של התכנית בשנה שעברה כי נפל עלינו איזה קוביד והכל נסגר והשנה רוצות לעשות הכל עד הסוף. לביים את הסרטים שלהן, ולבלות המון שעות בעבודה על הפרויקטים האחרים שלהן, ולקרוע את התחת בבית בלימודים ואז ללכת לבית הספר ולקרוע את היתר. ולהגיע לסוף השנה בלי שיש התפרצות בבית הספר או שמי מהן או מבני המשפחה חולה וממש להיות בדבר הזה שנקרא grad וללבוש גלימה ולהיות עם החבר’ה ולהעיף כובעים ולהצטלף בשמלת נשף. או חליפה. או גם וגם.
אור ואושי בלחץ ואנחנו החלטנו לישר קו ולקחת על עצמנו את כל המגבלות עד הסוף.

אני מוצאת את עצמי בין אור שמתלוננת על נטע שלא חובשת מסיכה בבית הספר, לבין נטע שמתחננת לקצת חיי חברה. אני באמצע. ואני מרגישה איך העור שלי מפתח רעב. זה קשה ויש עוד חודשיים עד הגראד.

קשת ירדה מהאוטו, השמש מפזזת. הדרך מתפתלת. המוזיקה – בעברית. מסתבר שאושי שומע כוורת להנאתו. אושי לומד עברית. איזה תלמיד מסור. מעורר התפעלות. לפעמים הוא בא אלי ומגמגם משפט שאלה בעברית ואני מתמוגגת. אז עכשיו המוזיקה בעברית ואור מתרגמת לו מילות מפתח.

עוד ילדה נושרת מהאוטו ואנחנו בפארק.

איזו שמשששששש. אני בגופיה ומכנסיים קצרים מאוד, יחפה. יש לי בתיק שפופרת ענקית של קרם שיזוף עם מקדם של אשכנזים אבל אני רוצה את כל השמש הזאת על העור שלי. בלי שום דבר שיפריד בינינו.

יושבת במרחק בטוח מערימה של חבר’ה על הדשא ואוכל מטרף חושים פרוש ביניהם ואני לא יכולה לקחת חלק כי אסור לי אוכל שאחרים נשמו עליו. ואני לא צוחקת.
איזה בעסה שאי אפשר לחלוק אוכל. איזה בעסה.

לפחות אפשר לחלוק צחוק.
והשמש בחינם.
וכל האזרחים
מסתובבים ומחייכים.

ואין לי רשימה של דברים לעשות או מקום למהר אליו. אני פה, אני עם אנשים יפים, התינוק שלי מטופל ולא מנדנד לחזור הביתה, אחותו לא צריכה אותי בשביל לחזור, אבא שלה יאסוף אותה, אני כאן ועכשיו ויש פה שמש בשפע. אני שמה לב לשמש בכל רגע ורגע. השמש שהאירה עלי דרך החלון בימים האחרונים מנשקת אותי בלי חציצה.

זה אין לתאר.

זה אושר.

וכשכולם מתקפלים אנחנו עוזבות גם. נוסעות לסופר בשביל להעמיס מנדרינות ושאר מצרכי יסוד.

רגע.

מה אמרת אושי? Bubble tea? יאללה. באמת צמא לי (שתיתי המון מים אבל השמש לקחה את כולם. איזו שמש זאת!).

היום גיליתי חוץ מהג’ולות הלעיסות המגניבות שאני מכירה יש גם בועות מתפוצצות. שככה יהיה לי טוב. איזה מזל שאושי רצה לשתות ושבאנו לפה. המתפוצצות הללו זה כזה דבר משמח פה! ועוד בטעם ליצ’י אז בכלל! אני שותה לי מיץ קר-קפוא בטעם אפרסק, מעלה בועיות ליצ’י עם הקשית העצומה ומצחקקת בהנאה כשהליצ’י מתפוצץ לי בפה.
איזה מזל שבאנו לפה.

שני דברים לוכדים את עיני בכניסה לסופר.

אני קורצת לאזור של העציצים. חכה לי. שמור לי על הלוונדר. יש לי פה עניין.

אני מתקרבת למאבטחת.

“מה קרה" אני שואלת אותה "למה את פה?”

יש לה מגן פנים שקוף אז אני יכולה להבין מה היא אומרת. כל כך קשה עם כל המכוסים הללו. כל הזמן צריכה לבקש מהם לחזור על הדברים, לדבר יותר בקול.

היא מסבירה לי שעכשיו, עם ההחמרה במצב, אין יותר פטור ממסיכה מסיבות רפואיות. מי שלא מוכן או לא יכול לחבוש מסיכה פשוט לא יכול להיכנס. ויש אנשים שלא לוקחים את זה טוב. וזאת לא צריכה להיות בעיה של העובדים והעובדות במקום. אז היא שם, לטפל בזה בדלת.

הבנתי.

אני פונה לסככה שמול הכניסה, זאת שיש בה עכשיו מאות עציצים ושתילים.

לוונדר, אתה פה? אני רוצה לוונדר. אני רוצה הצפה של סגול. אני רוצה לרצף את החזית בצבע וריח.

אין לוונדר. אבל יש גרניום בהרבה צבעים. גרניום נחשב פה חד-שנתי. כי החורף הורג אותו. יש לי בבית גרניום אדום נהדר שכבר חילקתי ממנו לכמה ואני ממשיכה להפיץ את הטוב הזה כי גרניום ישמח לבב אנוש, גם אם הוא כלוא בעציץ. אף אחד מהשתילים הפורחים לא יכול להתחרות באדום היפה שלי. אפאחד… לא אתה, לבן, אפאחד, לא אתה ורוד, אפאחד, גם לא אתה אדום בינוני…. מה זה הדבר הזה, אני מתעלפת. איזה ארגמן! אתה בא איתי הביתה!

יום שלם בו לא גרבתי גרביים מתקרב אל קצו. לא נחליק בטיילת בדרך הביתה כי כבר מאוחר. עוד יש אור מלא אבל יש קניות לפרק וארוחת ערב להכין ולאכול וגם יום שלוקחות לאט נגמר בסוף.

שאריות פלאפל מאתמול. מארוחת יום העצמאות של ישראל ושל נעמה. הפעם בלי שמפניה.

היום היה היום הראשון של שארית חיי ועושה רושם ששארית חיי תהיה מתוקה. מקווה שיהיו בה הרבה שמש וליצ’י.

תמונות מהחצי הראשון של אפריל ומהיום הורוד הזה: