היום נפגשתי עם פיטר בפעם האחרונה. מפגש סיכום.
בחודשים האחרונים נפגשתי איתו מדי שבוע ביום שני. לשעה, שעה וחצי, שעתיים. כמה שלקח. מתי התחלנו? סוף הקיץ אולי? ועכשיו כבר אביב.
הוא לגמרי לא היה פרופיל המטפל שהיה לי בראש. היה לי ברור שזאת צריכה להיות אישה ורצוי מבוגרת ממני. אפילו מצאתי מישהי ופגשתי אותה כמה פעמים לסירוגין לאורך הרבה זמן. זה היה בזבוז זמן ולי לא היה חשק וכח לערוך ראיונות במרחק שעה נסיעה. והייתי בקושי עצוב וכאב גדול. הזמן לא עזר לי להתאקלם במצבי החדש ורציתי עזרה.
היית חנוקה בתוך הקושי שלי בלי יכולת להישען על אנשים אחרים. כי סודיות וזה. היו מעורבים בזה עוד אנשים שלא היו מעוניינים להיחשף.
אבל כן סיפרתי, בקיץ שעבר. סיפרתי מה עובר עלי לשתי חברות טובות. סופסוף יכולתי להיות אני. לחשוף את הקושי שלי. לא לפחד להיות בסביבתן שמא ישאלו מה שלומי ואני אתפרק לרסיסים. סיפרתי לשתי חברות קרובות והן עשו את מה שחברות טובות עושות – היו לי למשענת.
זה הקל מצד אחד והחמיר מצד אחר. ירדה לי משקולת מהלב אבל חטפתי על זה שהעזתי לדבר. בסיכום הכללי המצב החמיר.
אז סיפרתי לפט. בלי שמות כי לא רלוונטי. רק שקשה לי ואני צריכה עזרה. היא היתה הכי פט, הציפה אותי בחום ואהבה ומילות תמיכה כתובות שהגיעו אלי לפרקים. והיא הכירה לי את פיטר שלא התאים לפרופיל שלי. אבל היאוש דחף אותי לנסות.
יש לציין שפיטר הוא חבר ותיק של פט. והוא ותיק באופן כללי. הוא עוד לא בן שמונים אבל הוא קרוב לזה.
הוא יהודי וזה רלוונטי. כי איכשהו זה נתן לנו רקע משותף. וחיבור מסוים. לפני הבחירות האחרונות בישראל (הרביעיות בסדרה, אני חושבת?) הוא בא אלי ודיווח לי בהתרגשות שלמפלגת העבודה בישראל יש יו"ּר אישה שנקראת לו משהו משהו והוא מלא תקווה שהיא תעיף את ביבי. אמרתי לו שאני מכירה את המרב האמורה והיא אכן מאממת אבל שלא יעצור את נשימתו בקשר להפלת המלך.
כשהסתיו היה בשיאו, המצב – שהיה רע לתפארת, התדרדר. או שאולי השתפר. איבדתי עיוורון, חוויתי טלטלה עצומה. והסכר נפרץ. סיפרתי וסיפרתי. רק עלי והקושי שלי. הרגשתי שאני טובעת ונאחזתי במי שרק יכולתי.
היום, כשעשינו שיחת סיכום, הוא אמר לי – היתה לך החוכמה להתיעץ עם אנשים שאוהבים אותך ולברור מתוך מה שאמרו לך את המידע המועיל.
איזו חוכמה, אמרתי לו, הייתי… (ובאבדן מילים לתאר את המצב עשיתי תנועות עם הידיים של ציפורניים מגרדות קיר אבן). הייתי נואשת. דיברתי עם כל מי שהיה סביב. הייתי בכאב עצום. הייתי צריכה תמיכה. היה בי כאב כזה גדול ששפכתי אותו על כל מי שלא זז מהר מספיק.
אתה לא מתאים לפרופיל, אמרתי לו היום, יותר מפעם אחת. אבל עכשיו אני מבינה שאולי דווקא גבר זה מי שהייתי צריכה שיהדהד לי שאני בסדר. לשמוע מחברות שלי שהן כואבות איתי ושזה לא הוגן מה שעושים לי, זה כאילו מתבקש. שהן יתפסו את הצד שלי ויצדיקו אותי. אבל כנראה שהייתי צריכה גבר שיחזיק עבורי מרחב להזדקף, להציב גבולות ולא להסכים להירמס על ידי גבר.
הייתי צריכה משהו אחר מזעם נשי.
דיברתי עצמי לדעת במשך יותר מחצי שנה עד שפתאום נגמרו לי המילים. לא באמת נגמרו לי המילים, אני יכולה עדיין לאכול ראש כמו קודם ואולי אפילו טוב יותר כי לדבר מתוך התלהבות ושמחת חיים זה הרבה יותר כיף מאשר לדבר מתוך כאב. אבל אני לא רוצה יותר לדבר על *זה*. אני לא רוצה להסתכל אחורה, לעת עתה.
הגעתי למקום הזה, בו אני פרודה ועומדת על רגלי בלי פחד. אני זוכרת מה אמרתי לו בפעם הראשונה שנפגשנו (ובעוד הרבה פעמים): נסיבות החיים שלי השתנו, נכפתה עלי מציאות חדשה, אני לא אוהבת את המציאות הזאת אבל זה מה שיש. אני מנסה למצוא את המקום שלי בתוך זה. מחפשת את המקום הרגשי שלי שיאפשר לי שלווה. וכל זה בלי לפרק את המשפחה. אני רוצה את המשפחה שלי שלמה.
רציתי לשמור על איזו שלמות בשביל הילדות.
וככל שעבר הזמן התבהרה לי הראיה והתחלתי לחפש את המקום הרגשי שישחרר את הרצון והצורך בבן זוג ויאפשר לי לחיות עם שותף לבית ולגידול הילדים. במבט אחורה די שיקרתי לעצמי. סיפרתי לעצמי שאני לא יכולה בלי בזמן שהגוף שלי זעק את ההיפך.
הגוף שלי דיבר כל הזמן ואני השתקתי אותו.
בהתחלה, לפני שנתיים, כשראיתי איך מי שחשבתי שהיא החברה הכי טובה שלי, מתעופפת הרחק ממני, ומרקדת את ריקוד החיזור סביב אהבת חיי, חויתי את האובדן הראשון. איבדתי אותה. ואז ראיתי אותו מתרחק אל תוך הערפל ושני אובדנים נכרכו זה בזה ואני חייתי בין התמוטטויות. סופשים שלמים ביליתי בבכי, לא יכולה להקים את הגוף שלי מהמיטה.
הואשמתי בזה שיש לי רגשות לא הולמים.
אחרי שההתאהבות שלהם עברה ממקומה תחת השולחן אל מעליו ננזפתי שתגובות האלם שלי למולה, למול בן זוגה, הן לא לפי הנורמות החברתיות ושאני מצופה לנהוג בבגרות.
התגובות הפיזיות מולה החריפו.
ובאופן כללי התחרפנתי.
אם משהו למדתי מהחוויה הקשה הממושכת הזאת, זה להקשיב לגוף שלי כשהוא מדבר. במיוחד כשהוא צועק. הוא צעק מההתחלה ואני היסיתי אותו. אמרתי לו – זה עוד אהבה, זה טוב. הוא שמח בקשר איתה ואני רוצה שיהיה לו טוב.
אני לא אקרא לזה gaslighting כי אני חושבת שהמונח הזה מקפל בתוכו כוונת זדון ולא נראה לי שזאת היתה הכוונה. בדרך כלל. זה היה פשוט פער בין התנהגות ומסרים. כשהצבעתי על בעיה הוסבר לי שהבעיה אצלי. שאני לא מבינה. שאני מפרשת דברים לא נכון. שההתנהגות מולי היא בגלל שאני כזאת וכזאת. שזה מתבקש ומחויב להתנהג איתי ככה. שתכל'ס זאת אשמתי. שאני מגיבה רע כי אני מאוהבת בה. שאני חונקת אותו. שאני מתנהגת לא כשורה. שאלו זכויות בסיסיות, שלו, שלה, שלהם. שמה אני עושה עניין, ולמה אני מגיבה בקיצוניות.
לא היה לי סיכוי. מתוך החיים היומיומיים, תפעול משותף של משפחה ובית, בתנאים שלא היה לי סיכוי להשיג, נסיעות משותפות למטרות תחביב ועבודה, שעות על גבי שעות ביחד לבד בלי ילדים או בית. רק הם והוא והיא והיא והוא. ואת הסיפורים שלי הוא מכיר ויש לה כל כך הרבה לחדש לו. והיא דוקטור. והיא מדברת הרבה, לא כמו השתקנית שבבית. ואני בבית מטפלת בילדים כדי שהוא יצא למסעות גילוי עצמי וגילוי הדדי ברחבי הפרובינציה והלבבות. איזה סיכוי היה לי מול זה?
וזה שהתחרפנתי מול זה בטח לא עשה אותי יותר מעניינת או מושכת.
אני לא רוצה להיות אבן ריחיים על צווארו של אף אחד.
ועכשיו כשאני לא רוצה לדבר על זה יותר, אני רוצה להתחיל תהליך החלמה, דרך הגוף.
מזמן מזמן, כשהיא עוד היתה חברה שלי, היא סיפרה לי קצת על הטיפול שהיא עוברת ונשמע היה שזה נעשה בדרך שמאוד מתאימה לי.
כשהייתי מסוגלת לחשוב במשפטים ולא רק בכתמים של כאב, רציתי טיפול ורציתי כזה. אבל לא רציתי את המטפלת שלה כי בשלב הזה כל דבר שקשור אליה היה כמו מלח ואני הייתי פצע אחד גדול. אז פניתי למטפלת שלה וביקשתי המלצות. לא עשיתי איתן כלום. שנתיים הן שכבו בתיבת הדואר הנכנס וחיכו. עכשיו הגיע הזמן. הבשלתי.
כבר יש לי פגישה ראשונה שקבעתי עם המלצה של ההמלצה שלה להתחיל בסוף החודש. טיפול סומאטי.
לא ידעתי בדיוק מה זה אומר אבל כמו דברים אחרים שנופלים לי בול בזמן בחודשים האחרונים, מיים ביאליק סידרה לי בשבוע שעבר פרק שדיבר גם על טיפול סומאטי. וכששמעתי את זה הגוף שלי צעק כן כן כן.
היום ישבתי עם פיטר בשמש, במרחק שני מטר זה מזה. דיברנו על המרחק בין ההתחלה והסיום והדרך הפתלתלה שנמתחה ביניהם. סיפרתי לו שעכשיו אני רוצה להתחיל טיפול חדש, של ריפוי, שאני לא רוצה לדבר הרבה, שהפעם זאת חייבת להיות אישה ושאני מקווה שמצאתי אותה.
כמו כל אחת אחרת אני סך החוויות שלי עד כה.
ומה שלא הורג מחשל. ואני מחושלת חושילינג.
הייתי מוותרת בכיף על החישול הזה בשביל להיות בחיים השלווים שהיו לי פעם, עם זוגיות של שלושה עשורים ואיש שהוא בית בשבילי. אבל הדלת הזאת נסגרה לאט לאט לאט עד שבסוף נטרקה. אין את זה יותר.
הדבר שהיה לי הכי יקר, יותר יקר מהילדות שלי, זה שלא הצלחתי לדמיין את חיי בלעדיו, זה שחרדתי מאובדנו – איבדתי אותו. אין משם חזרה.
בהתחלה זה גרם ללב שלי להתכווץ ולהתקשות ולסרב לחום. כי כשהחום ילך הקור יהיה בלתי נסבל.
אבל זזתי משם. הנשימה חזרה אלי. הלב שלי פתוח אל כל מי שטרם פגע בי (לא, לא פתוח לכולם. אני לא מטומטמת). אני לא מפחדת לאהוב כי חוויתי אובדן ושרדתי והנשימה חזרה לי. ואני יודעת שעצב ושמחה גרים באותו החדר ואי אפשר לאפשר אחד בלי השני. אני פתוחה לכל מה שיבוא. לטוב, לרע, לאהבה, לאובדן של אהבה. אני אשרוד. כי אני שורדת וכי יש לי אותי וזה דבר קבוע וצפוי. אני לא אעזוב אותי Image may be NSFW.
Clik here to view.
היום נפגשתי בפעם האחרונה עם פיטר, שיצר עבורי סביבה יציבה לטפס בכוחות עצמי מתוך הבור, להזדקף ולבחור לעצמי דרך חדשה עם דלתות פתוחות.
הוא הודה לי שנתתי לו להיות חלק במסע הזה שלי. אני הודיתי לו שנתן לי תנאים של צמיחה.
היום סיימתי מסלול קשוח.
לא קיבלתי סיכה. או חולצה. (אולי אעשה קעקוע.).
נתתי לו חלה שאפיתי עבורו.
הוא איחל לי בהצלחה.
Clik here to view.