אני משלחת אותה לדרכה בביטחון. כי הילדה הזאת is taking shit from no one. (אני חושבת שבעברית אומרים – לא פראיירית של אפאחד, לא עשו אותה באצבע, היא יודעת בדיוק מאיפה משתין הדג ומאיזה עץ עושים גיטרה).
אני משלחת אותה עכשיו במסע בין יבשתי ובקרוב מאוד, לגור לבד רחוק ממני ולדאוג לעצמה.
הנה דוגמא.
לפני כמה חודשים היא נסעה לביקור בוונקובר. שוב. כי יש לה חברות בוונקובר ולהסתובב בעיר בצד השני של הפרובינציה זה עניין פעוט עבורה. היא מוצאת איפה לישון ומתנהלת בעצמאות בעיר זרה.
משם היא בחרה ללכת לסיור באוניברסיטה אליה היא מתעתדת ללכת בשנת הלימודים הבאה. היא תיאמה סיור פרטי, היא תכננה מסלול ולקחה מעבורת של שעתיים אל האי בו היא נמצאת (אי ירוק וגשום באוקיינוס. Vancouver Island) והזמינה מקום לישון כי זה רחוק מדי בשביל לחזור לוונקובר באותו היום בתחב״ץ. וזאת נטע. מלאת ביטחון, עצמאית, יודעת מה רוצה ומשיגה את זה. ולא נותנת לאף אחד להחליט עליה.
לפני כמה ימים היא סיימה לארוז לנסיעה לישראל (ארזה קל. תיכף מדגימה בתמונה), נסעה ליומיים לנלסון לבלות זמן עם חברות, ואתמול היא מצאה דרך להגיע לפגוש אותי איפה שקבענו למרות שחג ואין אוטובוסים (כי נטע היא רבת תושיה ומלאת קסם) ומשם לקחת אותי, בנהיגה בוטחת, אל ההר האדום. מאז הספקנו להתחבק במשך כמה יממות והבוקר לקחתי אותה לאוטובוס.
כמה מילים על האוטובוס.
פעם היו אוטובוסים גרייהאונד שהיו מעבירים חבילות ואנשים על פני היבשת וזאת היתה הדרך להגיע למרחקים, בין ערים גדולות. לא יודעת למה, אבל בימי חיי כאן ראיתי את השירות הזה גווע. היום כל שנותר זה מייק-איש-ההרים. פה באזורים המרוחקים של הפרובינציה. לא יודעת מי זה מייק (כשירד הנהג כדי להעלות את הנוסעים, שאל הגבר הממתין את נטע אם זה מייק והיא השיבה – לא יודעת, מעולם לא פגשתי אותו. אבל לא נראה לי שזה הוא. גם לי לא). למייק יש קו בין הקוטניז לוונקובר וגם בין קלונה לוונקובר שיצא לי לדגום בעצמי בימות קורונה כשהמושבים היו מרווחים בפקודה.
האוטובוסים נוסעים משהו כמו פעמיים בשבוע לכל כיוון. בכל זאת, מדובר בנסיעה של יום שלם מקצה לקצה.
זה שנטע עולה עליו יוצא מקאסלו בשעות שציפורים מתעוררות, מן הסתם מקלל הרבה כי הדרך מקאסלו פתלתלה ומזעזעת, אוסף בנלסון ואז בקסלגר ומשם מטפס על ההר המשמעותי הראשון בדרך אל החוף המערבי, ממש פה מאחורה.
אין תחנה לאוטובוס של מייק-איש ההרים, לא מקום לשבת או עמוד עם שלט קטן ״מייק״ לעמוד ליד בביטחון.
נקודת הציון היא בית קפה שממוקם היטב בתפר הקטן שבין הכניסה לעיר והיציאה לכיוון הרצוי.
בית קפה.
אבל נטע כבר לקחה משם אוטובוס (כי היא טיילת ותיקה על הקו הזה שבין קצות הפרובינציה) ולכן היא הובילה אותי בביטחון לתוך הקפה, בשביל ניהול משק המים הפנימי הנדרש לפני עליה לאוטובוס לשמונה שעות וחצי.
על כיסא מחוץ לקפה מצאנו גבר שנראה בערך בגילי ונשמע בערך מגרמניה עם הרבה יותר מדי מטען בשביל מי שבא בשביל לאטה. ״גם אתה לאוטובוס?״ חייכנו אליו ואז הרגענו את מטר השאלות שלו, כי מסתבר שבגילו המופלג זו לו פעם ראשונה להשתמש בשירות.
הסברנו לו שהרכב הוא ואן גדול וחדיש ויעמוד ממש פה מחוץ לקפה ואם הוא לא יהיה שם בשביל להיאסף הם יתקשרו אליו.
מה הופתענו שכשסופסוף הגיע ״מייק״ זה היה בתוך רכב שנראה כמו מעיזבון אגד משנות השמונים.
״מעלה זכרונות, הא?״ שאלתי אותו. ״בטח גם לך יצא לנסוע בכזה אוטובוס כשהיית בבית ספר יסודי״.
זהו. נטע והתיקים הזעירים שלה והקפה הגדול שלה עלו על האוטובוס שיקח אותה לעיר בפרברי וונקובר, משם היא תמצא את דרכה מחר באופן עצמאי לשדה התעופה הבינלאומי של וונקובר, ותטוס לבדה לישראל. כי היא כזאת. עצמאית.
הסיפור היה אמור להיגמר פה אבל קורה לידי משהו משעשע ממש אז אסיים בזה.
לפני כמה שבועות גריי ביקשו מאמא שלהם תינוקות קטנטנים מפלסטיק. it's a thing.
היתה להם תכנית ליצור משהו עם התינוקות ולכן קים קנתה להם חבילה קטנה עם 300 תינוקות. as one does.
בינתיים גריי תלו כמה מהם מהתיקרה במיצג שהוא משעשע ומחריד בכמויות שוות. מה שמשאיר בערך 280 תינוקות פלסטיק קטנים בשלל צבעים שטרם מצאו את מקומם.
עכשיו, הבית פה נראה כאילו עבר פה איזה הוריקן פנימי, אסף את כל החפצים של הילדים ופיזר אותם בשכבה אחידה על הרצפה. כי אורזים פה למחנה קיץ של שלושה שבועות וזה כולל הרבה ביגוד, מנעלים וציוד בכלל. זה קצת כמו לשלוח שני ילדים לטירונות, רק עם רשימת אריזה ארוכה יותר.
לשמחתי אלה לא הילדים שלי אז כשנהיה עמוס מדי עם האריזות אני הולכת לנמנם.
עכשיו מגיע הקטע הכי קורע. בעת האריזה קים החביאה תינוקות בכל מני מקומות, בכיסים של החולצות של הילדים, בתוך נעליים ארוזות, בתוך חפצים שונים וכיוצא באלה. הילדים לא יודעים מזה כך שהתינוקות הללו יקפצו עליהם בזמנים בלתי צפויים שוב ושוב. אני מקווה שזה יעורר שמחה ולא חרדה.
המחשבה על כך גורמת לי לצחקוק פנימי.
(קודם גריי ראו את הקערה עם התינוקות פה על השולחן ואמרו שחסרים להם תינוקות ומישהו גונב אותם. ״אל דאגה״, אמרתי להם, ״אני בטוחה שהם יצוצו״. אין, אין כמו הומור פנימי).
עדכון חם: בסוף כן הצלחתי לתרום למאמץ המשפחתי לארוז תיקים!
עלה הצורך לקפל סדינים עם גומי וזאת מיומנות שלמדתי לאחרונה כי ידעתי שזה עושה רושם על בחורות (זה עשה עלי רושם אדיר בעבר. עדיין). אני אחפש את הוידאו, הוא ממש מוצלח (יש מיליון סרטי הדרכה אבל רק זה הוא מהדייקית הכי מוערכת בטיקטוק בתחומי כביסה ואיטום חריצים. וגם אחת הלוהטות לטעמי): הנה מליסה
אז קיפלתי שלושה סדינים וחזרתי להתחבא כי הבלגן הזה מלחיץ.
